אמא שלי שוב עושה צרות
נמאס לכן כבר, אני יודעת. אבל זה מעצבן עד כדי בכי. עזבו את זה ש(כרגיל), אין פה אוכל, היא שמה ביג-פאקינג-זין אחד גדול על כל מה שאני אומרת, מתייחסת אליי כמו אל ילדה בת 5 ותמיד, תמיד, תמיד, תמיד, תמיד מוציאה אותי הילדה הכי נוראית והכי קשה לגידול בעולם. היא קוראת לי בזבזנית ("לא כל יום צריך לעשות חגיגה"), ואני בחיים בחיים לא ביקשתי ממנה כסף. ליתר דיוק, היא זו שחייבת לי 600 שקלים. אני קונה מקסימום 10 פרטי לבוש בשנה, תמיד תמיד מציעה לשלם בעצמי(והרבה פעמים גם משלמת בעצמי). אני הילדה הכי בריאה שיש, ואני אף פעם לא עשיתי שום בעיות. אני אגיד לכן מה הבעיה, היא לא אוהבת אותי. היא רוצה ברבי מטומטמת, היא תמיד אמרה את זה. טוחנת לי את המוח שאני לא יפה. נאנחת ומשפילה חצי עין ושוב פעם, בפעם המיליון, אומרת ש"את יצאת כמו אבא", כאילוו, את לא אמורה לאהוב את אבא?!?! אמא שלי תמיד חיה באשליות שהיא מהממת ודיי בסדר גמור באופן כללי. כל החברות שלה תולות עיניים מקנאות ומשתהות בי, חולמות שהבת שלהן תהיה לפחות קצת כמוני. מחמיאות לאמא שלי מיליון פעם שיצאה לה בת כזו כוסית, חכמה ושנונה. היא לא מאמינה להן. קשה לטפח ביטחון עצמי ואהבה עצמית כשדווקא מי שאמור להיות זה שהכי מפרגן לך, הכי מוריד אותך למטה.