devils play thing
New member
תודה ../images/Emo24.gif
זה אכן נושא כ"כ מתסכל. זה מגיע למצב שאני מאשימה את עצמי אם יוצא לי להגיע לבחור הביתה- כי אם הגעתי אליו הביתה- אז רמזתי לו את מה שאני רוצה. אפילו אחותי, שהיא אולי מודל החיקוי הכי שפוי שיש לי בחיים אמרה לי כ"כ הרבה פעמים שלפני שאני רוצה לשכב עם בחור לא להגיע אליו הביתה, כי אז הוא ילחץ עלי ולא יהיה לי נעים, אז או שאני אכנע לו, או שנריב ואני ארגיש רע. ובדיוק באתי לספר פה משהו שקרה לי, כשהייתי בצבא (סביבות גיל 18-19), ונפגשתי עם איזה בחור ועל הפגישה הראשונה באתי אליו הביתה. ובאיזה שלב התחלנו להתנשק, וגם אחרי קצת זמן ביקשתי ממנו שנפסיק. הוא דווקא, עד כמה שזכור לי לא ניסה שוב, אבל כשדיברתי איתו על זה ביום אחר (ורציתי אולי גם להיפגש איתו שוב), הוא אמר שיש לי בעיה עם אינטימיות (בגלל שלא היה בא לי להתמזמז איתו בדייט הראשון שלנו! אז יש לי בעיה באינטימיות...). וכשאני כותבת את הסיפור הזה, וגם כל פעם שאני נזכרת בו, תמיד עולה לי המחשבה הזאת לראש של- "טוב, מה אני רוצה. למה באתי אליו הביתה, זה אשמתי, כי זה מה ששידרתי לו" וזה הורג אותי שגורמים לבנות לחשוב ככה. תבינו, אף פעם לא פחדתי שיאנסו אותי. אולי אני צריכה לפחד מזה. אין לי סיבה הגיונית לא לפחד מזה. אבל את זה אני יודעת רציונלית, לא רגשית . רגשית אף פעם לא פחדתי לעלות לבחור הביתה מחשש שהוא יאנוס אותי בכוח. החשש תמיד היה- "מה זה משדר לו", ואם הולך להיות עכשיו מאבק על סקס, וחשש עוד יותר גדול, שאני אכנע. אני יכולה להבין מישהי שמייעצת למישהי אחרת לא לעלות מחשש לאונס. כי למרות שזה לא הוגן, עדיף להיות חכם. אבל אחותי אף פעם לא אמרה לי את זה ככה, אלא העצה שלה הייתה שאם אני אעלה, אז ינסו לסחוט ממני סקס, ואז או שאני אכנע, וארגיש רע, או שאני לא אכנע, וגם ארגיש רע. אז למה לא להגיד לי בכלל שאני לא אמורה להרגיש רע? למה אני צריכה לדאוג ממה אני משדרת לבחורים, למה זה צריך לתת להם לגיטימציה לעשות מה שהם רוצים? ולמה זה בסופו של דבר אחריות שלי, ולא שלהם...
זה אכן נושא כ"כ מתסכל. זה מגיע למצב שאני מאשימה את עצמי אם יוצא לי להגיע לבחור הביתה- כי אם הגעתי אליו הביתה- אז רמזתי לו את מה שאני רוצה. אפילו אחותי, שהיא אולי מודל החיקוי הכי שפוי שיש לי בחיים אמרה לי כ"כ הרבה פעמים שלפני שאני רוצה לשכב עם בחור לא להגיע אליו הביתה, כי אז הוא ילחץ עלי ולא יהיה לי נעים, אז או שאני אכנע לו, או שנריב ואני ארגיש רע. ובדיוק באתי לספר פה משהו שקרה לי, כשהייתי בצבא (סביבות גיל 18-19), ונפגשתי עם איזה בחור ועל הפגישה הראשונה באתי אליו הביתה. ובאיזה שלב התחלנו להתנשק, וגם אחרי קצת זמן ביקשתי ממנו שנפסיק. הוא דווקא, עד כמה שזכור לי לא ניסה שוב, אבל כשדיברתי איתו על זה ביום אחר (ורציתי אולי גם להיפגש איתו שוב), הוא אמר שיש לי בעיה עם אינטימיות (בגלל שלא היה בא לי להתמזמז איתו בדייט הראשון שלנו! אז יש לי בעיה באינטימיות...). וכשאני כותבת את הסיפור הזה, וגם כל פעם שאני נזכרת בו, תמיד עולה לי המחשבה הזאת לראש של- "טוב, מה אני רוצה. למה באתי אליו הביתה, זה אשמתי, כי זה מה ששידרתי לו" וזה הורג אותי שגורמים לבנות לחשוב ככה. תבינו, אף פעם לא פחדתי שיאנסו אותי. אולי אני צריכה לפחד מזה. אין לי סיבה הגיונית לא לפחד מזה. אבל את זה אני יודעת רציונלית, לא רגשית . רגשית אף פעם לא פחדתי לעלות לבחור הביתה מחשש שהוא יאנוס אותי בכוח. החשש תמיד היה- "מה זה משדר לו", ואם הולך להיות עכשיו מאבק על סקס, וחשש עוד יותר גדול, שאני אכנע. אני יכולה להבין מישהי שמייעצת למישהי אחרת לא לעלות מחשש לאונס. כי למרות שזה לא הוגן, עדיף להיות חכם. אבל אחותי אף פעם לא אמרה לי את זה ככה, אלא העצה שלה הייתה שאם אני אעלה, אז ינסו לסחוט ממני סקס, ואז או שאני אכנע, וארגיש רע, או שאני לא אכנע, וגם ארגיש רע. אז למה לא להגיד לי בכלל שאני לא אמורה להרגיש רע? למה אני צריכה לדאוג ממה אני משדרת לבחורים, למה זה צריך לתת להם לגיטימציה לעשות מה שהם רוצים? ולמה זה בסופו של דבר אחריות שלי, ולא שלהם...
