סיימון ומי?

[the mnm factor]

סיימון ומי?

שוב שלום... עלתה לי שאלה כשצפיתי בקליפ של פול סיימון 'you can call me al'- האם יש לכם אמנים שאתם לא יכלתם לסבול במתכונת מסוימת, ואז כשהם יצאו ממנה או נכנסו לאחרת, הם פתאום נראו לכם באור שונה? ולהיפך? אני אסביר מאיפה זה מגיע: אני לא סובל את סיימון וגרפונקל. (אל תשנאו אותי... תשמרו את זה לכשאגיד שאני לא אוהב את הרולינג סטונס או את הביץ' בויס

)- ממש לא מבין מה עושים מהם. שמעתי לפחות 4 דיסקים שלהם במלואם (אלוהים אדירים למה עשיתי את זה?) ופשוט היה בא לי למות. ופתאום יצא לי לשמוע ממש במקרה אלבום לא כל כך מוכר שלו (או שמא?) שנקרא The Rhythm of the Saints. שזה אלבום שמשלב קצת מוסיקת עולם יחד עם הרוק החמוד (והשנוא עליי) של סיימון. ומאז אני רואה את סיימון באור שונה. יצא לי לקרוא עליו קצת... הוא ממש נשמע לי גאון מוסיקלי לא ממוצה בעליל. את האסימון האחרון הוריד השיר הנ"ל- שהוא היה נסבל ב"ציר הסיימון" אבל פעם הייתי מזלזל בו ומעביר אותו או יושב ומקלל את שני הטמבלים האלה... היום הוא ממש נראה לי חמוד, וממש הערכתי את סיימון שהוא יודע לנגן על כך הרבה כלים... אחר כך יצא לי לדבר עם חבר- שהוא חובב שנות ה80 (פוי!) והוא אמר לי שאותו דבר קרה לו עם ווטרס... הוא שמע את הדיסקים שהוא הוציא בשנות ה80 (אגב, אלבומים שלא הכרתי, אבל אני יכול להניח כמה הם דכאוניים וגרועים) והוא אמר לי שהוא שנא אותו. ואז יצא לו לשמוע את animals ( הגבתי ב"דווקא אנימלס? אלוהים אדירים") ושמאז הוא מאוד מחבב אותו. זהו, אז השאלה שלי היא האם קרו לכם דברים דומים?

 

[Durutti Line]

זה בדרך-כלל ההיפך

לטעמי לפחות, ברוב המקרים כשאמנים עוזבים להקות לטובת קריירת סולו, הם יורדים ברמה, ולא עולים. איגי פופ למשל הרבה פחות טוב מהסטוג'ס. יוצאי הביטלס למשל עשו כמה דברים טובים מאוד (במיוחד ג'ון לנון), אבל שום דבר לא השתווה לפועלם המשותף. רוב האלבומים של לו ריד מחווירים לעומת האלבומים של הוולווט אנדרגראונד. רוג'ר ווטרס לעומת פינק פלויד. ועוד ועוד. לא עולה לי כרגע לראש דוגמה לאמן שהתעלה בקריירת הסולו שלו על פועלו בתוך להקה... כשיהיה לי אני אחזור לשרשור.

 

[Durutti Line]

אפילו דקה לא עברה ויש לי

בריאן אינו לעומת רוקסי מיוזיק. נעזוב לרגע את אלבומי האמביאנט שלו, שהם לא ברי השוואה כי זה ז'אנר אחר. אלבומי הרוק של בריאן אינו לדעתי יותר טובים מהאלבומים של רוקסי מיוזיק שבהם הוא השתתף (ובוודאי אלה שאחרי עזיבתו).

 

[anatyp]

נכון בדרך כלל זה ההיפך אבל יש כמה

שאצלם זה לא. למשל: טינה טרנר- אמנם לקח לה כמה שנים טובות אחרי הפרידה מאייק אבל היא מאוד הצליחה בקריירת הסולו שלה וגם הוציאה דברים מצויינים לדעתי פיטר גבריאל - חושבת שכבר דנו בזה בפורום הזה, גם הצליח מאוד אחרי ג'נסיס והוציא דברים מצויינים. אי אפשר להגיד את אותו הדבר על פיל קולינס, שאמנם מאוד הצליח אבל עדין לא מצאתי הסבר לוגי למה שקרה לו מוסיקלית אחרי ג'נסיס סטינג - אני חושבת שמוסיקלית הוא התפתח לכיוון מצוין אחרי הפירוק של פוליס, וגם המשיך להצליח והגדול מכולם - אריק קלפטון - שהצטרף לYard Birds כשהיה בן 18 והמשיך ל Cream, ל Blind Faith & Delaney and Bonnie and Friends, אח"כ ל Derek and the Dominos ורק ב1971 בעצם התחיל את קריירת הסולו שלו. נראה שהיציאה שלו לעולם לבד קצת הוציאה אותו משליטה בנושא הסמים, אבל הוא התמקם יפה והמשיך ליצור מוסיקה מדהימה, עד היום כמובן יש גם את דיאנה רוס שפרצה בגדול אחרי הפירוק של הסופרימס אבל הקריירה שלה לא הרשימה אותי באף כיוון בשלולית שלנו יש את רמי פורטיס וברי סחרוף שכל אחד בדרכו ובזמנו פרץ החוצה אחרי מינימל קופמפק

 

[Durutti Line]

..תגובה..

אני לא חושב שפיטר גבריאל - אם כי עשה מוזיקה טובה - התעלה או השתווה אפילו למה שעשה עם ג'נסיס באלבומיהם הטובים ביותר. סטינג לדעתי עשה מוזיקה סבירה ומעלה לבדו (לא מדהימה), אני באופן אישי מעדף את הפוליס.. לדעתי, עם כל הכבוד כלפיו, יש שני שירים של הפוליס שהוא לא הגיע לרמתם אף פעם אחרי פירוקם: Roxanne, Every Breath You Take אריק קלפטון - טוב שאתה מזכיר אותו. לדעתי האישית - קריירת הסולו שלו לא הייתה יותר טובה או פחות טובה ממה שעשה בתוך הרכבים שונים לפניה. הוא תמיד עשה מוזיקה טובה מאוד, לבד או בצוותא. ואגב, זה באמת מעניין לראות בכמה להקות הבנאדם היה פעיל לפני שהתחיל להקליט תחת שמו, לדעתי מספר חסר-תקדים: Yardbirds John Mayall & Bluesbreakers Cream שהפכה אח"כ ל- Blind Faith Delaney and Bonnie and Friends שעם נגניה הקים את Derek & the Dominos ואם אני זוכר נכון, באלבום הסולו הראשון שלו הוא לווה ע"י נגנים מדלאני & בוני... אם אני טועה תקנו אותי. אבל אם כבר הזכרנו את היארדבירדס, בוא לא נשכח את ג'ף בק שלדעתי עשה דברים מדהימים אחרי שעזב את הלהקה. לגבי טינה טרנר ודיאנה רוס - לא יודע, לא מכיר, למען האמת לא מאוד מתעניין כרגע. לגבי פורטיס וסחרוף - שכחת שהם לא יצאו לדרכיהן הנפרדות ישר אחרי מינימל קומפקט אלא היו פעילים ביחד זמן מה במסגרת "פורטיסחרוף". פורטיסחרוף כבר היו שינוי גדול ממינימל קומפקט, וקריירות הסולו שלהם היו שני שינויים גדולים מפורטיסחרוף.

 

[anatyp]

אז אפשר להגיד

שלפורטיס וסחרוף היציאה היתה הדרגתית... לא ממש חשוב אבל ענת זה בדרך כלל שם של בת במקרה שלי זה בדרך כלל

 

[Durutti Line]

סליחה, לא שמתי לב

רק אחרי שהערת, ראיתי שיש לך בכינוי את השם "ענת". בכל אופן, אני לא יודע אם זה זו יציאה הדרגתית.. לדעתי זה נראה יותר כאילו מינימל קומפקט הייתה חריגה (ארוכה למדי) מהסגנון שלהם - אם תקשיבי ל"פלונטר" של פורטיס תביני, ואחרי שחזרו לעברית הם גם חזרו לסגנון הקודם. וקשה גם לומר יציאה הדרגתית בגלל שמפורטיסחרוף היו שתי יציאות, פורטיס וסחרוף, והם התגלו כמאוד שונים אחד מהשני. ובלי קשר, פורטיסחרוף עשו קאמבק. אני לא בטוח שזה טוב כ"כ, כלומר שזה עדיף על המשך קריירות הסולו, אבל אם זה מה שהם רוצים...

 

[Investigations]

אפשר הסבר בבקשה?

על Delaney & Bonnie & Friends סלחו לי על בורותי אבל פעם ראשונה שאני נתקל בשם הזה?!

 

[Durutti Line]

לא יודע עליהם הרבה

היו להקה שאריק קלפטון היה איתם באופן זה או אחר.. אני לא בטוח שהוא היה ממש חבר בלהקה, אבל ידוע שבשלב מסוים נגנים משם ליוו אותו, וגם שעם נגנים משם הוא הקים את הדומינוז.. מישהו אחר יכול קצת להרחיב על הלהקה?

 

[melancholy man]

קצת הרחבות

כאן ואני אחזור ואמליץ על Delaney & Bonnie & Friends- On Tour with Eric Clapton שזה בעצם צמד הקאנטרי פולק דילני ובוני יחד עם הרכב ראשוני של דרק והדומינוס, אלבום פצצה לכל מי שלא מפחד מקצת קאנטרי וגם למי שכן.

 

[זריחה נרנית]

../images/Emo46.gifמה "במיוחד ג'ון"? במיוחד ג'ורג'!!!../images/Emo3.gif

ולמען האמת אני גם מאוד מאוד מעריכה כמה מהאלבומים של פול, למשל Ram - אני לא רואה במה הוא נופל מהחומר של פול באלבומים האחרונים של הביטלס (אם כי כנראה רובכם/כולכם לא יסכימו אתי).

 

[oren29at]

ברוס פרדריק ג'וזף ספרינגסטין (הקדמה)

אף פעם לא אהבתי את המוזיקה של ברוס ספרינגסטין. הביטלס, ניל יאנג, פינק פלויד, לד זפלין (וגם: אלביס קוסטלו, ריצ'רד ת'ומפסון, אר אי אם) כן, "הבוס"- לא. סיבות לא חסרו: אם זה בגלל שה"פאזה המסחרית" שלו החלה באמצע שנות השמונים, עם Born In the USA, ולא הלהיבה אותי במיוחד, אם זה בגלל חקיינים בשקל מסוגו של בראיין אדאמס שהוציאו שם רע לרוק'נ'רול בומבסטי, אם זה בגלל הפוזה המיוזעת והצרודה, שנשמעה כמו קלישאה. בנוסף, כשכבר קניתי אלבום שלו, Darkness at the Edge of Town, בגלל השיר האלוהי Racing In the Streets, התאכזבתי לגלות שהוא גנב את Don't Let Me Be Misunderstood לטובת Badlands מתוך האלבום הזה, ושהוא מנגן סולואי גיטרה לא טוב. (ועם זאת, קניתי גם את Tracks, אוסף של קטעים לא מוכרים שנאספו מתוך קופסה בת 4 תקליטורים באותו השם, ונהניתי מהמוזיקה ששם מאד). ואז, לפני כשנתיים, הגעתי למקום עבודה חדש, וראש הצוות שלי היה פנאט מוזיקלי כמוני. יכולנו לדבר על מוזיקה שעות במקום לעבוד, ולהבריח את שאר האנשים שמסביבנו. הוא מאד אהב את ברוס ספרינגסטין. אני לא הבנתי למה. יום אחד ביקשתי ממנו שיביא לי את האלבום Born to Run, כדי להשלים לי חור בהשכלה. מה כבר יכול להיות, חשבתי.

 

[oren29at]

ברוס פרדריק ג'וזף ספרינגסטין (Born to Run)

לזה לא התכוננתי. הרגשתי שרימו אותי כל השנים הללו- מכרו לי פוזה של מאצ'ו צעקן, בשעה שמדובר בכותב טקסטים רגיש ועמוק, עם יכולת נדירה לתאר אנשים, מצבים, רגשות, תחושות, תקווה ויאוש, להלחין אותם בכשרון, ולשיר אותם בלהט ובעוצמה שלא חשבתי שאפשר. גם אם ספרינגסטין היה כותב כל חייו רק את Thunder Road, גם אז היה מגיע לו מקום ב Hall of Fame. אבל הוא כתב גם את Born to Run, Backstreets, ו Jungle Land, וזה רק מהאלבום הזה! במשך כמעט חודשיים שלמים, יום יום, הייתי עולה להסעה לעבודה, מניח בדיסקמן את האלבום, לוחץ Play, ויורד מההסעה מספר דקות לאחר הצלילים האחרונים של Jungle Land. ואותו הטקס חזר גם בהסעה חזרה. חודשיים שלמים שמעתי רק את Born to Run. לא רציתי לשמוע שום דבר אחר, כדי לא להרוס לעצמי. כל מילה שאני אומר על האלבום הזה תהיה מיותרת (למרות שאני יכול לכתוב ביקורת ארוכה ומפורטת עליו, ולהסביר מה כל כך גדול בו), אבל כמה דברים- למרות הפוזה של "גיבור גיטרה", כפי שגם מונצחת על עטיפת האלבום, ספרינגסטין הלחין את כל שירי האלבום על פסנתר. באלבום הזה מנגן איתו לראשונה רוי ביטאן הפנטסטי בפסנתר, ומתרגם באופן מושלם את האינטנסיביות הספרינגסטינית ל.. עזבו שטויות, יש לי רק דבר אחד להגיד, בלולאה: Thunder Road, Thunder Road, Thunder Road, Thunder Road, Thunder Road, Thunder Road

 

[oren29at]

ברוס פרדריק ג'וזף ספרינגסטין ("ברוס המוקדם")

אחרי שנרגעתי, נעזרתי בראש הצוות שלי כדי לשמוע את שני האלבומים שקדמו ל Born to Run, וכן גיליתי את ספרינגסטין ה"מוקדם"- האיש שהתעלם מהצורך להתפשר כדי למכור. האיש שכתב סרטים של 5-8 דקות, מלאים במלל, והלחין אותם איך שבא לו, בלי לנסות ליצור בית-פזמון-בית-פזמון. הרומנטיקן הגדול של ניו ג'רזי, שתיאר אנשים ומצבים בהמון כישרון ואנושיות. אלבומו הראשון, Greetings from Asbury Park, N.J., לא מושלם, אבל נוגע בשמים בלא מעט שירים. על אלבומו השני, The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle, נכתב : "The truth is, The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle is one of the greatest albums in the history of rock & roll." (AMG). ולמרות שהאמירה הזו מתלהמת טיפה, קשה להתווכח איתה לאחר ששומעים את האלבום הזה מספר פעמים. ספרינגסטין הוא רוק'נ'רול. ההשפעות של בוב דילן וואן מוריסון נמצאות על פני השטח, אבל יש בו הרבה יותר מזה, ושלושת האלבומים הראשונים שלו (כולל Born to Run) הם חובה בכל בית יהודי. שילוב של אינטליגנציה, רומנטיקה, כנות, להט, ארוזים במוזיקה לא מתפשרת ומוגשים ע"י להקה מצוינת (ה E Street Band על שני גלגוליה).

 

[oren29at]

ברוס פרדריק ג'וזף ספרינגסטין (אפילוג)

שמעתי עוד הרבה ספרינגסטין מאז, אם כי לא את הכל. אני מבין עכשיו איך יכלה אורלי יניב לנגן, כל יום במשך מספר שנים, שיר אחד של ספרינגסטין בתוכניתה היומית בגלי צה"ל. אני מחכה לחומר חדש שלו, ושמח שהכרתי את המוזיקה שלו בזמן ובמקום שבהם הכרתי אותה. שינה את חיי? לא צריך להגזים, אבל גרם לי אושר גדול, והוסיף אחלה מוזיקה לחיי. ספרינגסטין "המאוחר" כבר למד איך לכתוב שירים לרדיו ולקהל, והוא פחות מעניין מהאיש הבלתי מתפשר והיצירתי של תחילת הדרך. מאלבומיו המאוחרים יותר אני ממליץ (המלצות סובייקטיביות לחלוטין) על: Tunnel of Love מ 1987 The Rising מ 2002 The Seeger Sessionsמ 2006

 

[melancholy man]

אחלה

עכשיו רק נשאר להמליץ לך על נאברסקה שלו, שם הוא מתגלה במלוא הרגישות שלו, וגם על רוחו של טום ג'אד, שני אלבומי פולק מעולים של אומן המילה הכתובה והגיטרה האקוסטית שלו והפוחית המייבבת, יחד עם שלושת הראשונים זו החמישיה הפותחת של הבוס מבחינתי, אבל גם כך, אני כל כך אוהב אותו, שהכל הולך, גם אלבומים קצת פחות טובים, כמו the rissing ו tunnel of love...

 

[melancholy man]

ורגב אי אפשר לדבר על burn to run

בלי להזכיר את ה e street band, אחת מלהקות הרוק הכי גדולות שהיו אי פעם לסולן כלשהו, האלבום הזה, הוא בעיקר הסיפור שלהם והסיפור של הבוס בתוך ההרכב המיוחד הזה.

 

[oren29at]

שוויה שוויה

אני עוד אגיע לאלבומים האלה, וגם לאחרים (הופעות חיות וכאלה). מאחר ויש לי סטיה מסוימת- אני אוהב מאד הוצאות מחודשות- אני אחכה שהקטלוג של ספרינגסטין יצא מחדש, כמו שצריך, עם חוברת יפה ו(אולי גם) כמה תוספות- ואז אקנה את כולו, ואאזין לו כמו שאני אוהב- במערכת סטריאו, עם החוברת מול העיניים. (העולם, מצידו, ימשיך להוריד אמפישלושים נטולי צורה וצבע, ולחשוב שהטכנולוגיה שינתה את העולם, ושמוזיקה דיגיטאלית זה מגניב ו"נכון". מיליוני זבובים אינם יכולים לטעות- איכלו חרא!).

 

[Durutti Line]

הורדת מוזיקה זה עניין כלכלי

אני לא חושב שלחייל עם אהבת מוזיקה כמו שלי יש איזושהי ברירה אחרת. אם היו לי משאבים בלתי-מוגבלים גם כן הייתי שומע מוזיקה מקבצי MP3, אבל לא הייתי מוריד אותם; הייתי קונה דיסקים ועושה Ripping לכולם. זאת משום שמצד אחד אני אוהב לעבוד עם קבצים יותר מאשר מערכות סטריאו (בין השאר בגלל רשימות השמעה וכיו"ב), ומצד שני אני אוהב לקרוא את החוברת תוך כדי האזנה - כמוך. אבל אין לי משאבים בלתי-מוגבלים.

 

[ציףציף1000]

הסיפור שלך מוכר לי ../images/Emo13.gif

כי אותו דבר קרה גם לי. רק שלשמחתי, זה קרה בשלב הרבה יותר מוקדם בחיים. בערך כשיצא "הנהר" ב-1980, י. קוטנר התחיל להשמיע את ספרינגטין בהיקף בלתי-פרופורציונלי, בתכניות שלו. הכרתי שירים שלו קודם לכן, אבל לא ממש שמתי לב אליו באופן מיוחד. בעקבות ההשמעות של קוטנר קניתי את "הנהר", כי חלק מהשירים מצאו חן בעיני, אבל בעיקר לא הבנתי מאיפה בא היחס המעריץ של קוטנר, ונותרתי אדישה, גם לאחר שמיעות מרובות. כמה חודשים לאחר מכן, ב-1981, ספרינגטין יצא לטור באירופה. אאל"ט, זה היה הטור המשמעותי הראשון שלו מעבר לשלולית. לקראת הגעתו לאנגליה, הדיווחים והכתבות עליו בעתונות המוסיקה האנגלית הלכו והתרבו, והכתבות, שבימים כתיקונם נטו לציניות, עטו אופי יותר ויותר היסטרי, שלא לומר משיחי. ה"מלודי מייקר" אף שלח את אחד מכתביו לפריז, לדווח על ההופעות המוקדמות - מהלך נדיר באותם ימים. החלטתי להשלים את ההשכלה, ורכשתי גם את האלבומים היותר מוקדמים שלו. קריאת המילים ברצף + הביוגרפיה שכתב דייב מארש, גישרו על הפערים התרבותיים וגילו לי את מה שלא הבנתי מקודם. וכן, זה שינה לי את החיים. ספרינגסטין הוא אחד האמנים האמריקאים החשובים ביותר. החשיבות שלו היא יותר ככותב שירים - וספציפית, ככותב טקסטים - ופחות כמלחין או כמבצע. כיום, הוא אחד האחרונים שכותב מתוך מחוייבות למסורת - למורשת הפולק האמריקאית - שרואה לעצמה כמטרה לשקף באופן אותנטי את חייהם של מי שנמצאים בשוליים, ואת הדעות הפחות פופולריות. מעבר לכך, גוף היצירה של ספרינגטין הוא אחד מהביטויים האמנותיים החשובים ביותר של ההומניזם באמריקה: ספרינגטין הוא אמן גדול משום שהוא מצליח לקחת את מאזיניו - אלו שמוכנים לבוא עמו - למסע לבחינת משמעות החיים.