אנחנו האויב האכזרי
בסיפור הזה. כבר שנים שעזה תחת כיבוש חלקי ותחת מצור מלא. אין יוצא ואין בא. אין מים (על פי דוח האום נשארו להם מים (מים!) ל-8 שנים), כי ישראל הבריונית לא מסכימה להכניס מים או מכשירי טיהור שמחכים בגבול כבר שנים. ולא, אי אפשר להכניס דרך מצרים כי על פי ההסכם עליו הם חתומים איתנו אסור להם להכניס סחורות, ואי אפשר דרך הים כי ישראל שומרת על הים סגור.
אין אוכל
אין צעצועים
אין סניטריה
אין ציוד רפואי
אין חומרי בנייה
את המיסים מהייצוא המועט שיש - תנחשו מי גנבה?
אין ת"ז חדשות כי ישראל שולטת על רישום התושבים ולא מוכנה להנפיק. מה שאומר שמי שיוצא לא חוזר.
כל כמה שנים - הפצצות, על ילדים, על נשים, על בתי חולים, על בתי ספר, על בתי מגורים.
מה הם לא ניסו?
מחאה בלתי אלימה
טיוטות הסכמים חוזרים ונשנים (הפעם האחרונה - שנייה לפני עמוד ענן. זה התשובה שלנו להסכמים - הרג הרמטכל. אנחנו אחלה פרטנר)
פנייה לאום
פנייה לעולם
וישראל האכזרית עדיין עם המצור. כמה אפשר לבעוט במי שנפל, עד שהוא יחזיר?
איזו אטימות זו לקרוא למה שעושים לו הגנה עצמית,
איזו אטימות לקרוא לו אכזרי.
כמו גבר מכה שכל פעם שאישתו קצת מתנגדת לו, הוא מפוצץ לה את הצורה, ואז טוען שהיא התחילה.
כבר מזמן איבדנו כל זכות לבוא בדרישות, כבר מזמן איבדנו כל moral ground. והדבר הכי חמור שאיבדנו: את היכולת להסתכל למציאות בעיניים ולדעת מה אנחנו עושים. אני לא רואה תקומה לעם הזה. הוא תמיד יכבוש ככי הוא מורכב מעיוורים, והוא תמיד יחטוף טילים ופיגועים כיאה וכראוי לעם כובש ואכזר ללא טיפת רחמים, וללא אזרחים שעומדים על המשמר.