אפשר להגיד הרבה דברים רעים על מערכת החינוך
הישראלית, אבל להגיד שהיא לא מעודדת חשיבה ביקורתית זה פשוט לא נכון. נכון, כשעושים מבחנים יש אכן מידה של "מה התשובה אמורה להיות", אבל למורים יש בגדול חופש יצירתי להעביר חומר בשיטות שונות, יש דיונים רבים בכיתה שבה מעודדים את התלמידים להביע את דעותיהם והשקפתם על הנושאים הנלמדים (אני זוכר כאלה דיונים בכמעט כל נושא הומני - היסטוריה, אזרחות, ספרות, תנ"ך, סוציולוגיה, מוסיקה).
אני אפילו אתן לך דוגמה מושלמת לתוצאות החינוך השונות, וכמה שביפן לא מעודדים חשיבה ביקורתית:
כמעט כל שנה נערכת ועידה שבה מגיעה קבוצה של סטודנטים יפנים שמתעניינים במזרח התיכון ו/או בישראל, ומתארחים אצל סטודנטים ישראלים, ברוב המקרים כאלה שלומדים לימודי יפן אך לא רק.
במסגרת הועידות האלה ישנה בקשה מצד היפנים לקיים דיון משותף ליפנים ולישראלים שבו בוחרים נושא (בד"כ היפנים בוחרים נושא אחד ואנחנו בוחרים נושא שני) וכל קבוצה מציגה מצגת הסוקרת את הנושא הזה במדינתה, לדוגמה:
בועידה האחרונה שהשתתפתי בה היפנים הציעו את הנושא של "מה זה לאומיות" ואנחנו הצענו את הנושא של "מעמד האישה" (שהם, אגב, התעלמו ממנו באלגנטיות והסבירו שהם לא מבינים מה לעשות אז שפשוט נשאל אותם שאלות...פחח).
השתפפתי בשתי ועידות כאלה כבר וזה תמיד אותו סיפור - היפנים מציגים את המצגת שלהם, שהיא כמובן מושלמת ומלאת פרטים, וערוכה בצורה יוצאת מן הכלל. לאחר מכן הישראלים שואלים אותם שאלות, בד"כ לפחות 4-5 ישראלים מעלים שאלות על הנושא.
לאחר מכן הישראלים מציגים את המצגת שלהם (שהיא בד"כ פחות מהוקצעת אבל מלאת אינפורמציה) ומחכים לשאלות מצד היפנים.
בסיטואציה הזו שמתי לב לדפוס שחוזר על עצמו -
אין לאף אחד מהיפנים שום שאלה לשאול. אנחנו יושבים ומחכים שמישהו מהם יצביע או יעיר משהו ואפילו מנסים לעודד אותם לעשות זאת אבל בד"כ מקבלים מעט מאוד בתמורה.
אחרי הפעם האחרונה שזה קרה ניגשתי למארגנת הועידה ושאלתי אותה למה זה ככה. כלומר, הרעיון לקיים את הדיון הזה מגיע מהיפנים ולא מאיתנו. ואז הבנתי - הם לא מבינים מה המשמעות של דיון במובן שבו אנחנו מבינים אותו. חשיבה אישית מותרת רק בסיטואציה שבה קובעים שעכשיו כל אחד יעמוד ויגיד את דעתו האישית, כלומר כשזה קבוע מראש בתכנית שככה אמורים לעשות. אבל ברגע שהם מתבקשים להציף באופן ספונטני מחשבות או שאלות - דממה.
כמובן שאני לא חושב לרגע שהם טיפשים או שהם לא מבינים, הם פשוט לא רגילים לצורת ההתדיינות הזאת ולאקט של להביע את דעתם מבלי שביקשו מהם באופן אישי.
ההתנהגות הזו מגיעה ממקום כלשהו, וזו הנקודה שהשניים האלה ניסו לחתור אליה, להבנתי.
שוב -נכון, יש הרבה אנשים יצירתיים ומוכשרים יפן. אבל הם נותנים לך כדוגמה את כל תעשיית המנגה שם, שלטענתם (בזה אני ממש לא בקיא) מוזנת באנשים שלא התאימו למסגרות בילדותם.
הטיעונים שעליהם אני רוצה לקבל התייחסות הם:
-ריבוי החוקים והפיקוח ההדוק על חייהם של התלמידים מגיל צעיר.
-חוסר גמישות וסירוב להשתנות (המערכת כולה, מורים ספציפיים, לא משנה)
נקודה אחרונה היא שאני מבין את האנטיגוניזם שהשניים האלה מעוררים אבל בחרתי דווקא אותם כי הם מביאים את הדברים בצורה בוטה כל כך. נכון, הם מביעים את דעתם בצורה מסויימת, אבל זה לא אומר שהנקודות שהם מעלים לא רלוונטיות (אגב, הם שניהם ביחד לימדו ביותר מ13 מוסדות חינוך ביפן אז הם לא בדיוק ממציאים דברים והם מדברים מתוך ניסיון, וגם מתוך תסכול אישי, שאני מבקש שנניח אותו בצד).
