פירוט
בתורה נאמר (שמות ב, י): "ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה, ויהי לה לבן; ותקרא שמו משה, ותאמר: כי מן המים משיתהו". לכאורה, היא קראה את שמו משה על שם המשייה. אך שתי קושיות כאן: א. לפי זה, בעברית 'תקינה', אכן צריך היה לקרוא לו 'משוי'; ב. מנין ידעה בת פרעה עברית? [כמובן, אפשר לומר ששתי השאלות מתורצות זו בזו, ואכמ"ל.
] על כן, העלו כמה פרשנים בני זמננו (קופרודוקציה מופלאה בין הנצי"ב מוולוז'ין לפרופ' מ"ד קסוטו), את הפרשנות הבאה: במצרית עתיקה, השם 'משה' פירושו
ילד. קריאת שמו של ילד כמוה כהכרזה 'שלי הוא'. קריאת הילד בשמו (
) היתה בסמכותה של האם, לרוב. ואיך תירצה בת פרעה את קריאתה את שם הילד? פשוט: 'כי מן המים משיתיהו', אני הצלתיו, ועל כן
שלי הוא, ילדי הוא. ועל כן קראה שמו 'ילד - ילדי' - כי מן המים משתה אותו, והרי הוא שלה. ולגבי 'משה'-'משוי'? משחקי מילים מעין אלו נפוצים במקרא ('ונח מצא חן', ויהי ער בכור יהודה רע', וכו').