קוקי,
אנחנו נלחמים בכל הצורות, וכל הדרכים. גם בהידברות, גם בחינוך, גם בעמותות, ארגונים, הרצאות, עיתונים, מאמרים, מוסדות, חקיקה ובכל צורה שאתה רק יכול לחשוב עליה. המצעד הוא לא כל המאבק, הוא אפילו לא גולת הכותרת שלו. הוא חלק קטן, זעיר אפילו, ממנו. מעבר לזה - בואי למצעד, תשפטי בעצמך. את שמונת האנשים שתופסים בטלוויזיה, הלבושים-למחצה, את תתקשי למצוא בין עשרות האלפים הלבושים בלבוש מלא ומפגינים וצועדים. מעבר לזה - כל מאבק חברתי מוצלח בהיסטוריה, עבד הרבה במוח - והרבה בכוח. אז להגיד שזה לא יעבוד . . . אוקיי, מקובל. עכשיו תבסס. תוכיח. כי את זה שזה ~כן~ עובד - הוכיחו הנשים, השחורים, ההודים, ואפילו היהודים. [כי לפוצץ את מלון המלך דוד, או את הגשרים, או את מסילות הרכבת . . . זה פשוט היה צעד דיפלומטי חסר אלימות. בחיאת רבאק, תלמדו היסטוריה. כוח ומוח עובדים יחד, כדי ליצור עוצמה פוליטית. אנחנו, שלא כמו החרדים, לא מאיימים ברצח. אנחנו, שלא כמו החרדים, לא שונאים את הצד השני. אנחנו, שלא כמו החרדים, לא שולפים סכינים. אנחנו הכופים? אנחנו האלימים? תסתכלו על זה מהצד. מי מה כופה, ומי פה דורש לנצל את הזכויות הטבעיות שלו, שמוגנות בחוקי היסוד של המדינה הזאת? הכפיה שלנו - היא ניצול זכותנו הדמוקרטית לצעוד בעיר הבירה שלנו. וזה, יקיריי, לא באמת בגדר כפייה. הכפייה הדתית לעומת זאת . . .] כשאתם אומרים משפט כמו "החרדים רואים בירושלים כמו נכס שלהם, כאילו יש להם בעלות עליה" - בכזאת אדישות, בכזאת השלמה - את באמירה הזאת מצדיקה, תומכת ומנציחה את המאבק הזה. ירושלים הייתה עיר דתיה פעם. של כל הדתות. אבל החיילים שמתו כדי להגן עליה, וכדי לכבוש אותה - לא היו חרדים-נושאי-נשק שרצו לנקות אותה מבני עמלק. הם היו חיילים של צבא ההגנה לישראל. אני אזרח ישראלי, הומו, שישרת בצבא, שמשלם מסים, שתורם לחברה, שמעורב פוליטית - אני באמת ובתמים אזרח למופת. כך היו הוריי, כך יהיו ילדיי. לאף אדם, לא קבוצה, לאף אחד אין את הזכות לקחת בעלות על עיר הבירה שלי - ובטח שאין למישהו זכות לבקש ממני לקבל את זה בשתיקה. {ולגבי זה שהיהדות לא משתנה - דבר על זה עם רבניות רפורמיות, תראה כמה שאתה טועה.} Alnilam