הצטרפתי לנוער רצ, וכמה ימים לפני המפגש הראשון שהיה לנו עם שולמית אלוני קראתי לראשונה על המנהג של חיתאן אל בנאת. במפגש שאלתי אותה על הנושא, ותשובתה היתה שאיננו צריכים להתערב בתרבויות שבטיות. זה היה לפני שמושגים כמו תקינות פוליטית או פוסט מודרניזם נכנסו לאופנה.
לו אני במקומה, הייתי עונה לך שזה באמת דבר ראוי לגינוי, אבל את המשאבים המצומצמים שעומדים לרשות תנועת רצ (5 מנדטים בשיא תהילתה) מוטב לנתב למספר מצומצם של מטרות בנות השגה, ולא לנסות לפתור את כל בעיות העולם בעת ובעונה אחת. מצד שני, עם תשובות כמו זו שלי, לא הייתי מגיע למקומה
זה הפך לרציונל התקין פוליטית, כאשר פתאום קראת את התירוץ שמניעת המנהג הברברי הזה היא "כפיית ערכים מערביים על תרבויות מקומיות" ולכן מגונה בפני עצמה. חיפשתי בגוגל צירוף של Imposing Western values ושל Female circumcision, ולמרבה הפלא קיבלתי לא מעט תוצאות. למרות שהרוב מתנגדים לטיעון, מטריד שהוא מועלה בכלל.
וואין ספק ששולמית אלוני, כאנשי שמאל רבים אחרים, מוכנים, בשם ה"רב תרבותיות" להשלים עם מעשים שלא יעשו, במיוחד כשהם נעשים בקרב הערבים, אבל לא רק. לעניות דעתי למשל, ההשלמה עם כפיית הנישואים הדתיים, וגרוע מזה, מניעת גט מעגונות, היא מחדל נורא
אכן מילת נשים היא מנהג ברברי שחייב להפסק. אבל יש משהו מוזר באנשים שמקפידים להזדעזע מעוולות שנעשות בתרבויות זרות ובפרט מעוולות שלזעזוע מהן לא תהיה כל השפעה מעשית פרט להרגשה ש"אנחנו מתקדמים יותר". כך למשל, מקפידים להזדעזע ממעשי הזוועה בסודן אבל לא עד כדי עזרה לפליטים שמגיעים משם. לא במקרה נשמר המנהג דוקא אצל הבדואים מכל הקבוצות השונות אצלן היה הדבר נהוג . המדינה מקפידה שלא להכיר בישובי הבדואים - כולל כאלה שהיא יזמה (ע"י העברה כפויה), שלא להקים אזורי תעשיה ביישובים הבדואים (כולל המוכרים) ושלא לפתח תשתיות חינוך ובריאות ובפרט על אי שיתוף נציגים בדואים בועדות התכנון של אזור הנגב. תוצאה בלתי נמנעת של המדיניות הזו היא עוני, פרימיטיביות ובערות - אם רוצים לבער את התופעה יש להאבק לשיוויון זכויות ולהשקעה באוכלוסיה הזו - מאבק שהוא, בהכרח, אנטי ציוני (מדינת ישראל היא מדינה יהודית בראש ובראשונה בתחום התשתיות והקצאת המשאבים ולכן היא יהודית במיוחד כלפי הבדואים). המוטיבציה הסמויה מאחורי ההזדעזעות של ציונים ממילת הנשים אצל הבדואים היא הרגעת מצפון - הבדואים הם נחותים ובעצם "מגיע להם" שמעיפים אותם לקיביני מט לפנות מקום ליאפים שלא כורתים דגדגנים ורוצים "חוות בודדים" בשאנטי. אילו הייתי בדואי איך הייתי אמור להתיחס לציוני שהעיף אותי ממקום למקום כדי לפנות לו מקום לשטחי אש, בנה לי עיירות עוני בלי לשתף אותי בתכנון, מונע ממני שרותים חיוניים ופתאום מזועזע עד עומק ליבו מגורל הדגדגן של ביתי? מוחה של ביתי לא מדאיג אותו מספיק כדי שיאבק נגד ממשלתו על הקצאת תקציב לבית הספר שלה - החמלה הציונית לא מטפסת מעל לטבור.
(שפטתי פעם מחבל זוטר בבית דין צבאי ונסעתי ביחד איתה אל הדיון וממנו) - הגברת מזדהה הזדהות מוחלטת עם הערבים. למרות דעותיה השמאליות והפמיניסטיות, היא תצדיק כל עוולף כל שפע, כל דיכוי, אם הוא נעשה אצל הפלשתינים, בשל אותם נימוקים בדיוק נגדם יוצאת העיתונאית בכתבתה
צביה גרינפלד באחד המאמרים היותר מוצלחים העוסקים באשמת השמאל, בנטישה שלו את הבעיות הבוערות בחצרו שלו לצורך עיסוק בבעיות העולם הגדול, בשל הרב תרבותיות, אך לא רק.
ואהבתי את מה שכתוב בו. הגברת גרינפלד אשה נבונה ואמיצה. חבל שלר נבחרה לכנסת, בין השאר בגלל שאנשים כמוני האמינו להבטחות השקר של עמיר פרץ על המצע החברתי של מפלגת העבודה
ועדיין, אני תוהה עד כמה הפולמוס עם יצחק לאור ומירון בנבנישתי משמעותי להמשך קיומנו כאן. זו גם הסיבה שלא הצבעתי בבחירות לרשימה ששמה של גרינפלד קישט אותה: התחושה שכל מה שמעניין אותם זה הפולמוסים עם מי שנמצא חצי סנטימטר מהם.