כל כך כל כך כל כך נכון!
"אמא, אני רוצה כלב!"
"אתה גם תטפל בו? תוריד אותו לטיול?"
"כן! בטח!"
כן, בטח...
לא יודע בני כמה הילדים פה, אבל זה מזכיר לי את עצמי בגיל שמונה ואת אמא שלי. קיבלנו אז את עוז, כלב רועים בלגי גרוננדל, גדל מימדים עד מאוד, והתנאי היה שאני גם אטפל בו (כאילו, מה כבר ילד בן שמונה מבין מהחיים שלו?)
מהר מאוד אימי הבינה לאיזה ברוך היא נפלה. איך ילד יכול באמת "לטפל" בכלב? זה ממש כמו לצפות מילד לטפל באח קטן שנוסף למשפחה. לא ריאלי. ועוד כלב גדול. ועוד רועים בלגי טמפרמנטי במיוחד.
אמא שלי מצאה את עצמה שקועה עד הברכיים בטונה עבודה עם הכלב - אילוף, ירידות ממושכות, טיולים, צרכים, וטרינרים, פרעושים וכו', כשאני, מה שנותר לי לטפל בכלב היה בעיקר ללטף אותו ולחבק אותו על השטיח בחדר שלי.
מיותר לציין שעוז הגיע לשיבה טובה ונפטר בגיל המופלג (עבור רוע"ב) של 15.
לתשומת לב כל אלו שעדיין משלים את עצמם ש"הילדים יטפלו בכלב. הם הבטיחו!"