מה שלי הכי מפריע בסיפור הזה
זה שיפה שרה מייחסת את כל מה שקורה לכלתה בלבד, כאילו לבנה אין מילה בכלל, כאילו מי "שקובע" בשבילו הכל - גם את דרך התנהגותו עם אימו - היא אשתו. זה לא יוצא דופן. זו הנורמה. תמיד כשאנחנו קוראים מכתבים של חמיות שנתקלו ב"בעיות" (בואו נגדיר זאת כך) עם בניהן וכלותיהן, הבן מוגדר כ"איש טוב לב, כנוע, עושה כל מה שאשתו אומרת". ברור, הרי הכי נוח לברוח למקום הזה של להאשים את הכלה בכל מה שקורה. כל מה שטוב מיוחס לבן וכל מה שרע - לכלה. רבות החמיות שגם מתארות את בנן כאומלל ומסכן הנאלץ, שלא מתוך רצון חופשי, לחיות עם אישה מכשפה שכזאת. ואני שואלת, אם הייתן אתן אמהות לתפארת, אם גידלתן את בניכן בצורה הטובה ביותר ונתתן לו את החינוך הכי טוב שרק אפשר לתת, וגם כשהתחתן קיבלתן את האישה שבחר בשמחה, על מה ולמה יהפוך הנמר חברבורותיו ויתנהג כך ? לרגע לא יחשבו אותן חמיות שאולי משהו בהתנהלות שלהן לא בסדר. הרבה יותר הגיוני לפסוק שהכלה פשוט כישפה אותו. אני מכירה את זה אישית: כשאני ובעלי נותנים לגיסי או גיסתי את האוטו שלנו זה הודות לטוב ליבו של בעלי. כשאנחנו מסרבים לתת את האוטו כיוון שאנחנו - מה לעשות- פשוט צריכים אותו, זה רק בגללי. כשאני ובעלי מגיעים כל שבת לחמותי, זה הודות לאופיו הטוב של בעלי. כשאנחנו מחליטים לנסוע לאנשהו, רחמנא ליצלן, ומודיעים שלא נגיע - זה רק רק בגללי. כשאני ובעלי עוזרים לדוד של בעלי שהסתבך, זה הודות לנתינה המבורכת של בעלי. כשאנו מחליטים לסרב פעם אחת לגחמותיו של הדודו, זה אך ורק בגללי, ברור. לא פעם ולא פעמיים ישבה מולי חמותי ושיבחה את בנה (בעלי) על הנתינה הרבה שיש לו, על טוב הלב שלו, על אופיו הנוח, כדי שלא אשכח לרגע איזה מזל נפל בחלקי שהבחור המקסים הזה ניאות להתחתן איתי. לרגע היא אינה חושבת שאולי הנתינה הגדולה כ"כ של בעלי היא גם בזכותי, בזכות זה שהוא נשוי לאישה שמאפשרת לו לתת ולתת ולתת, ולעיתים אף (ועל זה היא אינה חושבת, כמובן) מעודדת אותו לעשות זאת. לכן דרך הצגת הדברים של יפה שרה מוטלת בספק מבחינתי. זה הנרטיב הידוע שאנחנו רגילים אליו.