האמת היא
שלא חשתי צער רב בשמעי על ארבעים אלף ההרוגים באירן. האם זה טוב או לא טוב? זוהי שאלה אחרת. אך העובדה היא, שלאדם ישנם "מעגלים" של קרבה אמוציונלית, שלפיהם נמדד הכאב שלו ביחס לאסון שקורה לאחר. למין המעגל שלו-עצמו (שבו כל אצבע כואבת היא דבר נורא), דרך המעגל של הקרובים מדרגה ראשונה, החמולה הקרובה, החמולה הרחוקה, בני האזור הקרוב, בני ההשתייכות החברתית (מוצא, דת, תרבות), העם כולו, בני המדינות הקרובות מבחינה תרבותית, בני המדינות הרחוקות בעניין זה - וכמובן, הדבר גם יכול ליהפך למינוס (שנאה) במקרים של בני עם הלוחם בך, או חמולה של הלוחם הבודד בך, או הקרבה הראשונה אליו, או הוא עצמו. כמובן, יש כאלה המחונכים לעקור מעצמם כל רגש שנאה שהוא - אך הוא עלול להיות מתועל לכיוונים בלתי צפויים (למשל, מהערבים לחרדים, אצל חלק מהאנשים). דוגמה: ההבדל בתחושת הצער במקרים של - אב שמת, שני בני דודים שנהרגו, שלושה יהודים שמתו, 10,000 אמריקאים, 100,000 איראנים. האם מישהו חולק על הטענה הזו?