וואו - מליון אמירות...
טוב, עברתי על (רוב, לא כל) השירשור. כמות הטענות והאמירות שאני רואה צורך להגיב עליהם הוא גדול מכפי הזמן שעומד לרשותי. לכן, באופן מדגמי ולא מייצג, אני אגיב לכמה נקודות: 1) תודה ל CriticalValue (אותו אינני מכיר) על השיתוף. אני מרגיש את האיכפתיות בתגובה. אגב - השימוש שעשית בחוק המספרים הגדולים/חוק-הגבול-המרכזי איננו מדוייק. אבל הם אכן משמשים הרבה סוגים של מחקרים מדעיים (למעשה, כל אלו שנסמכים על מבחנים סטטיסטים על התוחלת/ממוצע בשביל הסקת מסקנות). לגבי הפורום הספציפי הזה, אני מוכרח להודות שלא באתי להתחיל כאן דיון. הגעתי בשביל לחלוק משהו עם מקום באינטרנט שיש לי עבורו פינה חמה בלב. זה שיושבי הפורום בחרו להתחיל דיון (או לתת תגובות) - זו הבחירה (הסופר לגיטימית) שלהם. אני זרמתי עם זה (קצת יותר מידי, לצערי). 2) לאסתר - אני לא חושב שעירבבתי בין סטטיסטיקה לאמוציות בדיון. ואני גם לא חושב שעשיתי משהו שמתקרב ללשון הרע. כן התייחסתי לשיטה טיפולית שהיא, על סמך מחקר מדעי מאד ענף ולפי הקונצנזוס המדעי הקיים, שרלטנות. דהיינו, מוכרת משהו שהיא אינה מספקת (שוב, מעבר לפלאסבו - אותו אפשר להשיג בדרכים זולות יותר, כמדומני). 3) freearth10 - לא צעקתי מוות לאף אחד. זה אולי יותר כמו להכנס לסוהו ולצעוק "יש יותר זול בשוק לוינסקי!" (מה שאגב נכון). אבל גם זה, עד כמה שהוא מצחיק, דימוי שגוי. 4) אור - ואני אומר זאת עם הרבה רצון טוב - לעשות כמה קורסים בסטטיסטיקה (ותהליכים סטוכסטיים, ושאר הדברים שלומדים במדעי המחשב) זה (מנסיוני הדל) לא מספיק בשביל לפרש מחקרים רפואיים. אני אומר זאת בתור מישהו שעשה קורסים השייכים לשני תארים בסטטיסטיקה, ובתואר השני שליש ממנו היו קורסים באפידמיולוגיה - ועדיין אני מרגיש שבהרבה מצבים זה גדול עלי מכדי להיות בטוח בדעות שלי (אפילו שיש לי אותן). וכמה אמירות כלליות: * לא הפניתי לספר של "ריפוי או פיתוי" אלא לאתר שמתייחס לספר. וגם זה, רק בשביל מקום מסויים באתר שנותן רשימה (לא רעה) של התייחסויות לטענות נפוצות. על הספר עצמו אין לי מה לומר כי לא קראתי אותו. * טענה שחוזרת כאן שוב ושוב היא מהסוג של "המדע מוגבל מידי מכדי לחקור שיטות הוליסטיות שמצליחות להתמודד עם בעיות מורכבות" אז הנה תשובתי: כל מחקר מדעי תמיד נסמך על הנחות. החל מההנחה הבסיסית שאנחנו קיימים בעולם מטריאליסטי, וכלה בשורה של הנחות הרבה יותר עדינות, שרק כשקוראים מחקר לעומקו, מבחינים בהנחות שביצעו. תמיד צריך להניח הנחות. הניסיון של מחקרים מדעיים הוא להניח הנחות מועטות ככל הניתן, ולתת לתוצאות של המחקר "לספר לנו" כמה שיותר מה המציאות. הבעיה (שלי) ברפואות הוליסטיות (ועכשיו אני כן, בפעם הראשונה והיחידה, מתקיף רפואות הוליסטיות, ולא רק הומאופתיה) היא שהן מתיימרות לעשות את מה שהמדע עושה - פשוט עם הרבה פחות נתונים והרבה יותר הנחות. כלומר - איך מרפא "הוליסטי" מצליח לפתור בעיה שהיא מורכבת מכדי שאפשר יהיה לחקור אותה מדעית? הוא "מניח" שהוא יגיע לפתרון דרך "אינטואיציות" ודרך "ניסוי ותהייה" (ועל סמך שורה של קווים מנחים שגם הם הגיעו דרך אותה השיטה). בתור שיטה היוריסטית (כלומר, בתור שיטה של "זה מה יש, ועם זה ננצח") - אני חושב שזה מעולה. וזה גם למה אני חושב שיש מקום אמיתי לשיטות "אלטרנטיביות". הבעיה היא כאשר אנשים שעוסקים בשיטות האלה ומצליחים (או לפחות חושבים שהם מצליחים, כי הרי הם לא באמת יודעים, כי הזכרון שלנו הוא משהו שנתון להמון הטיות - ראו את כל הענף המחקרי של
http://en.wikipedia.org/wiki/Behavioral_economics) - חושבים שזו הדרך היחידה "לדעת" (או הדרך העדיפה לדעת). ובאופן כללי זה לא נורא. חוץ מאשר במקרים כמו הומאופתיה, ששם זה ממש, אבל ממש, מתנגש. וכדי להבהיר שמדובר בהתנגשות ולא ב"סתם הבדלי גישות", אני חושב שההפגנה (שאנשים אחרים יזמו, ואני רק שמעתי ובאתי לחלוק) - היא דבר באמת חשוב. תודה על הקריאה הסובלנית.
