אני אוהב את השאלה הזאת 3 (הפעם אצליח!)
טוב, אז מנקודת מבטי האישית, הדבר שונה לחלוטין מתיאורו של סייפר.
אי-אפשר לתאר את הערות.
זה משהו שאין שני לו.
ההצצה הממשית בשינה, מתוך הערות, מעניקה בין היתר מוטיבציה אדירה להתעורר באופן מלא יותר.
ככל שמתעוררים באופן מלא יותר, כך גדלה המוטיבציה להתעורר באופן מלא עוד יותר.
זה לא כמו מישהו שהתרגל לבית-הסוהר ואחרי שמשחררים אותו הוא מבקש לחזור. זה הרבה יותר קיצוני מזה.
אי-אפשר להשוות בשום פנים ואופן בין מצב הערות לבין מצב השינה. במצב השינה אנחנו מדמים לעצמנו שאנחנו ערים ואולם אנחנו הרבה פחות קיימים מכפי שנדמה לנו. הערות מגלה לנו אותנו, בתור התחלה.
המרחק בין מצב הערות לבין מצב השינה, גדול אפילו יותר מאשר המרחק שבין השינה בלילה לבין מצב-השינה-בהקיץ אשר אותו אנשים מכנים "ערות".
רק לשם המחשה נוספת:
לדחות ערות זה הרבה יותר קיצוני וטפשי מאשר לדחות חבילת-מתנה הכוללת, הבה נאמר, מיליארד דולר.
אדם ער איננו מעדיף לחזור לישון, כשם שאדם שהשתחרר זה עתה מלהיות מועלה על המוקד, איננו מעדיף לחזור אל האש.
עד כאן מה שבעיקר איננו נכון בתיאורו ההזוי של סייפר.
יחד עם זאת, תיאורו מתחיל להישמע מוכר והגיוני יותר ויותר, כאשר חושבים על ההקשרים המתאימים בעבורו.
לדוגמה:
כשלמדתי בבית-ספר לתודעה (שאנשים נוטים כיום לכנות "בית-ספר של הדרך הרביעית"), פגשתי בתופעה שבה תלמיד חושב לעצמו, "וואי, מה אני צריך את כל זה", בכל מיני ואריאציות, כולל כאלה העשויות להזכיר את הגוון הסייפרי.
חלקם אפילו עזבו.
ממש בדומה לסייפר, לא זו בלבד שאין דרך חזרה, אלא שאדם עשוי להיות במצב גרוע יותר מזה שהיה בו אלמלא התחיל/גילה את דרכו.
"הזווית של סייפר" הינה אשלייתית בעיקרה. היא מבוססת על חלומות בלתי-נעימים בשנתם של אלה שהתעוררו לרגע וחזרו לישון. אלה שפגשתי אצלם מחשבות סטייל-סייפר, היו מתחילים מאד (בלי תלות במספר השנים בהן בילו שם) ובעצם היו נתונים בשינה. למעשה, אפשר לחשוב ולהגיד דברים כאלה רק מתוך שינה, ממש כשם שאפשר לשוב אל סד העינויים רק מתוך בלבול.
אם איזה פושע שהרג את החתול שלך ומכוון אקדח לרקתך, עושה לך עיסוי נעים בשכמות ומנופף בחפיסת שוקולד מולך, בעודו אומר "אם תגלה לי את מה שאני מבקש, אתן לך את השוקולד הזה וגם אמשיך לעשות לך עיסוי נעים", אינך אומר לזה שחילץ אותך משם: "אידיוט! למה חילצת אותי?! אני רץ בחזרה אל האיש עם האקדח, שימשיך לעשות לי עוד קצת עיסוי! ואולי גם ייתן לי את השוקולד שהבטיח" לא רק מפני שאתה יודע שהוא יהרוג אותך אלא גם מפני שבהיותך חופשי אתה יכול לקבל כמה עיסויים שמתחשק לך, ממי שמתחשק לך, כמו גם לאכול כמה שוקולד שתרצה.
אז מנקודת מבטי, אין כל יתרון אמיתי בשינה, אולם יש אינסוף (תרתי משמע) יתרונות בערות - סובייקטיביים ואובייקטיביים גם יחד.
הפעם דומני שאכן הצלחתי.
טוב, אז מנקודת מבטי האישית, הדבר שונה לחלוטין מתיאורו של סייפר.
אי-אפשר לתאר את הערות.
זה משהו שאין שני לו.
ההצצה הממשית בשינה, מתוך הערות, מעניקה בין היתר מוטיבציה אדירה להתעורר באופן מלא יותר.
ככל שמתעוררים באופן מלא יותר, כך גדלה המוטיבציה להתעורר באופן מלא עוד יותר.
זה לא כמו מישהו שהתרגל לבית-הסוהר ואחרי שמשחררים אותו הוא מבקש לחזור. זה הרבה יותר קיצוני מזה.
אי-אפשר להשוות בשום פנים ואופן בין מצב הערות לבין מצב השינה. במצב השינה אנחנו מדמים לעצמנו שאנחנו ערים ואולם אנחנו הרבה פחות קיימים מכפי שנדמה לנו. הערות מגלה לנו אותנו, בתור התחלה.
המרחק בין מצב הערות לבין מצב השינה, גדול אפילו יותר מאשר המרחק שבין השינה בלילה לבין מצב-השינה-בהקיץ אשר אותו אנשים מכנים "ערות".
רק לשם המחשה נוספת:
לדחות ערות זה הרבה יותר קיצוני וטפשי מאשר לדחות חבילת-מתנה הכוללת, הבה נאמר, מיליארד דולר.
אדם ער איננו מעדיף לחזור לישון, כשם שאדם שהשתחרר זה עתה מלהיות מועלה על המוקד, איננו מעדיף לחזור אל האש.
עד כאן מה שבעיקר איננו נכון בתיאורו ההזוי של סייפר.
יחד עם זאת, תיאורו מתחיל להישמע מוכר והגיוני יותר ויותר, כאשר חושבים על ההקשרים המתאימים בעבורו.
לדוגמה:
כשלמדתי בבית-ספר לתודעה (שאנשים נוטים כיום לכנות "בית-ספר של הדרך הרביעית"), פגשתי בתופעה שבה תלמיד חושב לעצמו, "וואי, מה אני צריך את כל זה", בכל מיני ואריאציות, כולל כאלה העשויות להזכיר את הגוון הסייפרי.
חלקם אפילו עזבו.
ממש בדומה לסייפר, לא זו בלבד שאין דרך חזרה, אלא שאדם עשוי להיות במצב גרוע יותר מזה שהיה בו אלמלא התחיל/גילה את דרכו.
"הזווית של סייפר" הינה אשלייתית בעיקרה. היא מבוססת על חלומות בלתי-נעימים בשנתם של אלה שהתעוררו לרגע וחזרו לישון. אלה שפגשתי אצלם מחשבות סטייל-סייפר, היו מתחילים מאד (בלי תלות במספר השנים בהן בילו שם) ובעצם היו נתונים בשינה. למעשה, אפשר לחשוב ולהגיד דברים כאלה רק מתוך שינה, ממש כשם שאפשר לשוב אל סד העינויים רק מתוך בלבול.
אם איזה פושע שהרג את החתול שלך ומכוון אקדח לרקתך, עושה לך עיסוי נעים בשכמות ומנופף בחפיסת שוקולד מולך, בעודו אומר "אם תגלה לי את מה שאני מבקש, אתן לך את השוקולד הזה וגם אמשיך לעשות לך עיסוי נעים", אינך אומר לזה שחילץ אותך משם: "אידיוט! למה חילצת אותי?! אני רץ בחזרה אל האיש עם האקדח, שימשיך לעשות לי עוד קצת עיסוי! ואולי גם ייתן לי את השוקולד שהבטיח" לא רק מפני שאתה יודע שהוא יהרוג אותך אלא גם מפני שבהיותך חופשי אתה יכול לקבל כמה עיסויים שמתחשק לך, ממי שמתחשק לך, כמו גם לאכול כמה שוקולד שתרצה.
אז מנקודת מבטי, אין כל יתרון אמיתי בשינה, אולם יש אינסוף (תרתי משמע) יתרונות בערות - סובייקטיביים ואובייקטיביים גם יחד.
הפעם דומני שאכן הצלחתי.
