התמודדות קשה

[רום קינמון]

הרבה רשמו לך דברי טעם

אני רק אוסיף שאני מבינה את האכזבה מההורים שלך. משום מה אנחנו לא אמורים לצפות מהאנשים הקרובים אלינו והחשובים לנו ביותר. הגישה היא שהם לא חייבים לנו, הם גידלו אותנו, וכדומה. לי , כאימא וכבת, קשה לי עם הגישה הזאת. אני לא מסכימה איתה, ואני חושבת שאם ההורים הפרטים שלנו לא יתמכו ויעזרו אז מי כן? אני מבינה את הקושי שלך, אני חווה אותו בעצמי. תתנחמי שיש לך ילדה בריאה ומתוקה ויום אחד היא תגדל ויהיה קל יותר. אם אפשר, תמצאו נערה שתעשה בייביסיטר מדי פעם ואם לא, תנשמי עמוק ותחכי קצת, זה יבוא. בהצלחה

 

[miyoos]

אענה לך בתור בת למי שהיה חולה בסרטן

יכול להיות שחמותך היתה סליחה על המילה חרה של אמא וגם לא סבתא משהו, לפני שהיא חלתה היו ציפיות וכו' אבל שתביני כאשר אתה חולה בסרטן אתה כולך עסוק בזה, יש ימים שאתה לא רוצה לקום בכלל, אתה כולך עם כאבים ובחילות, מוטש, מבוהל, וחסר אונים. אבא שלי שהיה איש מאוד פעיל בשנה שהיה חולה פתאום כל הזמן היה צריך להיות בהסגר, לא לעבוד, לא ללכת לבית כנסת, לא תמיד היה מותר לו שאנשים יבואו (תלוי בשלב של הטיפול) בגלל חשש שהוא ידבק מכל אפצ'י קטן. אמא שלי באותה תקופה שגילו לו את הסרטן איבד גם את אמא שלה (מזיקנה) וגם את אחותה (מסרטן) והיא הייתה עסוקה עם אבא שלי וניסתה להמשיך לעבוד. כשעוברים דברים כאלה תכל'ס למי יש כוח לדברים אחרים. ולי היו בזמנו 2 ילדים ועוד אחד בדרך והיא כל הזמן התנצלה כי באמת שהיא חשבה שההריון הזה היא תוכל לעזור לי (כי בהריונות הקודמים היא היתה עסוקה עם אחותה) אבל מגיעים להבנה שאין מה לעשות ואלו החיים ואמרתי לאמא שלי דבר אחד אני לא מצפה ממך לכלום רק אל תבטיחי הבטחות שא לא יכולה לקיים כדי שלא אתאכזב - הכוונה אל תגידי שתנסי לבוא כשאת לא יכולה, אני לא אכעס ואני לגמרי מבינה. מה שאני מנסה להגיד זה שבאמת הסרטן מתיש גם את החולה וגם את בן זוגו, נכון זה לא פייר אבל אין מה לעשות צריך ללמוד להבין שזה המצב ולהתחיל להתמודד. וד"א גם אבא שלי פתאום לפעמים רוצה את השקט שלו בלי אנשים מסביבו (והוא כבר הבריא ב"ה אבל אמא שלי אומרת שהוא פשוט לא אותו אדם מאז שחלה).

 

[betalfa]

איך הלך לאיבוד המשפט הקטן הזה

אבל כל כך מרכזי וחשוב... למה בעלך לא לוקח חלק בטיפול בתינוק שלו? את כתבת מלל כל כך ארוך על ההורים, שגם ככה אף פעם לא היו קרובים לילד שלהם ועכשיו מתמודדים עם סרטן, ההורים שלך גרים רחוק. נראה לי שאת מפחדת להתמודד עם הבעיה שחיה אצלך בבית, אז הלכת רחוק מאוד. שבי עם האבא של הילד שלך ותגידי לו שהחגיגה נגמרה, וילד צריך 2 הורים שיטפלו בו. אני בטוחה שברגע שיהיה לך שותף מלא בבית את תרגישי הרבה פחות עמוסה וקורסת.

 

[nirity1]

אני אפילו לא סיימתי לקרוא את ההודעה שלך

כל כך עצבנת אותי. אמא שלי ז"ל היתה חולת סרטן ובואי נגיד את זה ככה. עד שלא תיהי בנעליים אף פעם לא תביני. חולשה נוראית, בחילות הקאות שילשולים ואין פשוט אין כח. הסרטן הזה שואב אותך פנימה לתוך חור שחור. ומה עם חמך...את לא חושבת שקשה לו לטפל באישתו ?את לא חושבת שקשה לו לראות את אשתו גוססת ? אולי אין להם כח לארח עכשיו או לעזור לך. סורי שאת לבד אבל האמת היא שאת! ילדותית.

 

[שושנת המעמקים]

צר לי על הכותרת המקוממת שקיבלת בעמוד הראשי

שלגמרי עיוותה את מה שאת אומרת. בסה"כ לא ראיתי שהאשמת את חמותך שהיא לא קמה ממיטת חוליה כדי לעזור בבייביסיטר, כמו שמרומז שם. גם אני במצבך - מההורים שלי אין לי בכלל-בכלל מה לצפות ואף פעם לא היה, ואבא שלי בכלל בחו"ל. חמי וחמותי מקסימים אבל גרים באילת, והם עוזרים לנו יותר בקטע הכלכלי מאשר בדברים הדחופים. תחושת הבדידות וחוסר האונים מובנים ומוכרים לי לחלוטין. כסטודנטית הנושא של איסוף ופיזור הילדים חוזר על עצמו כל סמסטר מחדש. אני חיייבת לציין שלולא התמיכה של בעלי אין סיכוי שהיית מצליחה ללכת לאוניברסיטה. אז הבעיה אולי בכלל נמצאת ביחסים שלך עם בעלך בלי קשר לחמותך. אין ספק שכולכם, את ובעלך וחמיך וחמותך, עוברים כרגע תקופה קשה מאוד שאי אפשר לדעת כמה זמן היא תמשך. כרגע זה נראה שאתם צריכים לעזור לעצמכם, בלי לסמוך על אף אחד. אולי תשקלו לעבור דירה, כי גם ככה הקרבה לחמים לא עוזרת כל כך, ואז אולי תוכלו להרויח יותר (ממה שהבנתי, ההכנסות שלכם ירדו בגלל המיקום שלכם כרגע). והכי חשוב, כן, חמותך שוכחת את הנכד שלה, ואולי בעבר עשתה טעויות קשות עם בעלך, אבל כרגע אין כל כך טעם להעלות את הנושאים האלה או לצפותך ממנה לחשוב על מישהו מלבד עצמה. ככה זה. ושלא נדע. בינתיים אתם תופסים מקום משני בחיים של חמיך וחמותך, עם כל הצער שבדבר. ואגב, אם את רוצה לגיסתך תיקח את הילד ביום ההולדת - אל תצפי שיציעו, תבקשי במפורש. לא כולם חושבים עלייך כל הזמן, כמה שזה נשמע בוטה, ואם את לא מבקשת מזכירה זה לא יקרה. בשורה התחתונה, אני מייעצת לך להשלים עם המצב כרגע, שבו אין לך תמיכה מהם או מהורייך, ולהתחיל לעשות שינויים בחייך במקום להתבוסס באכזבה ובכעס. זה קשה, אין ספק, אבל אפשר להתמודד.

 

[fwooper]

תגובה מנקודת המבט שלי

אז אחרי שקראתי כאן חלק מהתגובות ראיתי שהיו הרבה שנזפו בך על חוסר ההתחשבות שלך בחמותך. אבל אני חושבת שהכעס שיש לך על חמותך הוא בסך הכל כעסים ואכזבות מצטברים: בעלך לא עוזר לך עם הילד מהרגע שהוא נולד ההורים שלך לא מציעים לך עזרה ולא באים לראות את הנכד היחיד שלהם אין לך תמיכה מסביבך ואת לבד והדרך היחידה שבה חשבת שתוכלי לקבל בה עזרה -מההורים של בעלך, ואפילו עברתם לשם במיוחד בגלל זה, התפוצצה בפנים. כי מה לעשות רצה הגורל והיא חלתה במחלה באמת קשה, שאת מודעת לקושי שלה, ואת בסך הכל מבינה ומרחמת עליה. אבל את מאוכזבת! וזה טבעי! מותר לך להתאכזב מותר לך להרגיש שזה לא הוגן שאין לך תמיכה ושלא עוזרים לך. כן זה קשה מאוד להסתדר לבד. אני מבינה אותך. אבל תנסי להפריד בין זה לבין האכזבה / כעס מהמצב של חמותך ותרפי מזה. אז מה אני מציעה? קודם כל לדבר עם בעלך ולהסביר לו את הקושי שלך- הוא גם הבן שלו והוא חייב לקחת עליו אחריות ולהתחיל לטפל בו. אין לך מה לוותר בעניין הזה הקושי רק ילך ויגדל. דבר שני, אם אתם רוצים לצאת פעם בכמה חודשים, לאיזה שעתיים, כי זה באמת חשוב, קחי בייביסיטר. אז ילכו 50,60 ש"ח אבל זה עדיף מלאבד את השפיות. ואחרון. לגבי ההתמודדות עם המחלה של חמותך. קודם כל זה יפה מאוד שאת הולכת לשם בימי שישי אפילו שאת לא נהנית. את עושה את זה בשבילה ובשביל בעלך ואת יכולה להרגיש טוב עם עצמך בעניין הזה. דבר שני- היא לא רוצה לראות את הנכד. בסדר, זכותה. אל תהיי עצובה או מאכוזבת מזה, לכל אחד יש דרך התמודדות שונה. ואל תדאגי הילד שלך יכיר את הסבים שלו. אני גדלתי בלי ויצאתי נהדר, כן?

אבל גם אם מתראים פעם ב...זה מספיק. הילד זוכר.

 

[עלה לא נידף]

 

[טליה 80]

נטלי יקרה

את באמת חווה הרבה קושי,ויכול להיות שהמעמסה והנטל עצומים לכתפייך הקטנות... אבל לא בחמתך הבעיה הבעיה היא בבעלך היקר שלא עוזר בכלום! מה זאת אומרת שהוא לא מ חליף טיטול? לא מאכיל??? ולמה הורייך לא באים לעזור? יש מצב נתון! והמצב הוא שמי שכל כך רצתה לעזור אומללה עכשיו ונקרעת בין חיים ומוות... אני יכולה להגיד לך שההורים של חברה טובה שלי באים פעם בשבוע מחדרה לאשדוד כדי לשמור על הנכד בימים שהבת שלהם מתעכבת בעבודה וזה מתואם מראש. גם הורייך יכולים לעזור,ואם לא, מכל סיבה שהיא אז תערבי גורם זר ושהורייך יעזרו לך כלכלית לתשלום למטפלת (אם את יכולה לקחת מהם ונוח לך עם זה) אבל להאשים את חמתך שבסך הכל רצתה לעזור ונקלעה למצב קשה מאוד. אל תחשבי רק על עצמך הטיפולים הכימותרפיים כואבים מאוד,הרבה חולי סרטן מעדיפים למות ולא לסבול כאב כזה. בקשר למה שהיה לבעלך איתם בילדותו,זה עיניין שלו איתם. שיסגור את זה איתם. ואם הם בוחרים לא לראות את הנכד--בעיה שלהם.את לא תוכלי לכפות עליהם.

 

[פרצלה]

היית שמחה אם פעם בשבוע יאספו אותו מהגן?

מזמן לא קראתי פוסט כל כך אנוכי.

האישה חולה בסרטן קשה ונלחמת על חייה אבל את לא כל כך שמחה כי לא אוספים לך את הילד מהגן.
ואת גם כועסת עליה כי בעלך גדל בקיבוץ.........הזוי
וביום הולדתך הבא תקחי בייבי סיטר ואז אולי תהיי קצת פחות כועסת



את אמיתית?


ועוד שאלה,כמה שנים אתם יחד שהצלחת לפי דברייך לבנות כעס של שנים נגדה על הדרך בו גידלה את בנה ולמה בעצם זה עיניינך?