התמודדות קשה

[B l u e D e v i l]

יש המון

שלא חושבים כמוני, ונתתי לך כמה דוגמאות מאוד אישיות ואת ממשיכה לבחור להתעלם מהן, ולרגע לא שפטתי אותן. להפך. לא קבעתי עד היום על איזו שהיא החלטה שהיא לא נכונה, החלטתי שיש דברים שלא מתאימים לי או שכן מתאימים לי ושיניתי את דעתי וגיליתי שטעיתי וחזרתי בי כמה וכמה פעמים. ושוב, נתתי על זה 2 דוגמאות רק בפוסט הקודם. את מנסה לנתח אותי אבל את ממש לא מצליחה. וחבל כי אם תקראי כמה מהתגובות שלי בחודש האחרון בעיניים פקוחות (אם את מסוגלת ואני בכנות מפקפקת אם את מסוגלת) תשימי לב לזה. ואם תחזור לנושא הבחירה עכשיו שהפסקת לנסות לנתח אותי וחזרת לנושא, את אני מסכימה שיש בחירה, אבל את צריכה להסכים שזה שיש בחירה לא אומר שהיא אופציה. ואני שוב אבחר דוגמא קיצונית - אנחנו יכולים לבחור לשים קץ לחיינו. אבל זו לא אופציה מבחינתנו. אם את מנסה כל חייך להעביר מסר שיש בחירה, אולי תנסי לבחור להבין שבשנות ה50 אישה עם 3 ילדים לא יכלה באמת לקום ולעזוב מרצונה ולצאת לחפש את עצמה. מאחלת לכולם לבחור במה שהכי מתאים להם, ולהיות שלמים ומאושרים עם ההחלטות שלהם. (לצערי ומנסיוני זה לא תמיד קורה)

 

[שיר לי שני]

אמן לגבי האיחול

ולגבי הבחירה: יש אנשים שזו אופציה מאד ישימה מבחינתם. ביליתי שש שנים בעמותה של מניעת אובדנות, בחרת דוגמה שאני מבינה בה דבר או שניים. וכמו שרמזתי בהודעתי הקודמת, אמא שלי היתה מאלה שבחרה... אני בוחרת להאמין שיש נשים שחשבו שזה בלתי אפשרי

קראתי כמעט כל מה שכתבת פה בזמן האחרון, והמלה טועה היא מלה ממש חזקה אצלך... אפילו מישהי כתבה לך "אני לא טועה, אני חושבת אחרת ממך"

 

[מרב קובי]

עשור מאוד קריטי להיכרות עם הנושא

בתיכון למדתי בבית ספר איזורי של הקבוצים, מתוך חמישה קיבוצים שילדיהם למדו בבית הספר, רק באחד עברו כבר ללינה משפחתית, וגם שם זה היה רק עד גיל 14. בתור "עירוניסטית" הכרתי את שלושת סוגי המשפחה - בקיבוץ הישן, בקיבוץ ה"חדש", ובעיר ממנה באתי אני. מכיוון שלמדתי בנוסף להיכרות הבלתי אמצעית הזו גם לחמש יחידות בהסטוריה, והתמקדתי גם בתיכון וגם א"כ באוניברסיטה בהסטוריה היהודית והקמת המדינה, בנוסף להיותי בת למשפחה צברית עם סיפורי חלוצים מפה ועד הודעה חדשה, המידע שיש לי הוא באמת יותר מהממוצע. מצד שני ככל שהזמן עובר המידע שהיה כל כך נגיש כשהייתי אני בבי"ס היסודי, וכל כך הרבה למדו אותו [בכיתה ז' עשיתי עבודה בסדר גודל של סמנריון אקדמי על מלחמת השחרור}, היום כמעט לא קיים במערכת החינוך. אתמול עשיתי לילדים שלי סקירה על כל העליות, הבן בכיתה ו' ושתי בנות בה' ובד', לא הבינו מה ההבדל בין קיבוץ וישוב קהילתי. ובטח שלא שמעו על המהפכה הקומוניסטית שממנה יצא הרעיון הקיבוצי. כשאני הייתי בכיתה ד', עוד דיברו בבית שלי על ה"כלניות".כשאחי הצעיר {צעיר ממני בשבע שנים} היה בכיתה ד', הוא כבר לא קרא "חסמבה" אלא "שבעה בעקבות אחד..."

 

[שיר לי שני]

אני קראתי גם וגם

ואין לך מושג עם מי את מדברת, בגישת ה"ילדה, מה את מבינה" שלך

 

[אנילה1]

צריך הרבה אומץ על מנת לממש את חופש הבחירה

בסביבה לא מפרגנת לנשים כמו שזה היה בשנות ה-50 בקיבוצים. נשים נבגדות היו מוכנות לסבול את בעליהם הבוגדים, ולא לפרק משפחות. כי לא היה להן לאן ללכת.

 

[שיר לי שני]

נכון

וצריך גם הרבה אומץ כדי להכיר בו, כשלא מממשים אותו

 

[אנילה1]

מה שלא יודעים לא חסר. גם לך יש חופש בחירה

לנטוש את הילדים, אבל לא תעשי את זה כי......זה לא מקובל. ואת לא מסוגלת להיות "אמא רעה", לכן לא תממשי את האפשרות הזאת, כי תצאי נגד החברה. מבחינה זאת, אין לאף אחד חופש בחירה אמיתי. כל אחד חי לי מה שמקובל בדור שלו. הדור שלך מקדיש את חייו לילדים שלו. הדור שלי הקדיש את חייו לעבודה. ובקיבוץ הקדישו את החיים לקולקטיב. כך שאין ממש חופש בחירה. חופש בחירה זאת פיקציה תיאורטית נחמדה, שהיא טובה לדיון בפעולה בתנועת נוער.

 

[שיר לי שני]

חולקת עליך

מכירה מקרים שבהם הורים נטשו את ילדיהם, ברמות שונות של נטישה, מסיבות שונות (שלא כולן התעללות בהכרח). זאת אומרת, שזה אפשרי, זו בחירה שקיימת. אני לא בוחרת בנטישה, ויחד עם זאת, אני יודעת שהבחירה שם. מה שאני טוענת הוא, שצריך הרבה אומץ כדי להבין שיש לך בחירה, גם אם היא נראית בלתי נתפסת.

 

[אנילה1]

היום יותר מודעים לאפשרות בחירה, אבל בוחרים

להשאר בנורמה, כי יותר קל להיות כמו כולם.

 

[שיר לי שני]

ועוד משהו קטן

אני לא נוטשת את בנותי, כי אני מעדיפה להיות להן לאם, כי אני רוצה להישאר איתן, כי גם כשמאד מאתגר לי, טוב לי. לא כי זה לא מקובל, ולא כי אני חוששת ממה שיגידו השכנים... קצת מעליב שאת חושבת שאני נשארת איתן רק בגלל מה שמקובל...

 

[אנילה1]

אל תעלבי, את מתאימה בדיוק ל-מה שהדור שלך

חושב לגבי אימהות. זה לא תמיד היה כך. המושג "אינסטיקט אימהי" הוא רק בן 200 שנה. ההתקשרות האימהית היא תולדה של התקדמות הרפואה. פעם כשחצי מהילדים היו מתים בינקותם, זה לא היה חחכם להתקשר אליהם ריגשית.היום הקשר הריגשי אל הילדים הוא כזה שההורים לא מבדילים בינם לבין צאצאיהם.השמחות והעצבונות כולם מגיעים מהילדים. בייחוד אם האם אין לה קריירה שמאזנת את ההתמסרות הטוטלית לצאצאים.

 

[שיר לי שני]

200 שנים זה גם הדור שלך, לא?

מאד לא מדוייק מה שכתבת.
זה נכון שהמושג "אינסטינקט אימהי" קיים רק 200 שנים,
כמו הרבה מושגים אחרים.
אבל הדבר שהוא מתאר היה קיים עוד קודם, וקיים גם בחיות,
הוא שייך למערכת ההתקשרות שהיא מערכת ביולוגית בבסיסה.
בבני אדם המערכת הזו אחראית גם לקשרים רגשיים,
ויש על כך מאות רבות של מחקרים.
נשים בעבר ידעו היטב איך לטפל בצאצאים שלהן, בלי הדרכות, אינסטיקטיבית. גם חיות יודעות.
הפסיכולוגיה האבולוציונית מספרת לנו הרבה על כך...
אם בא לך לקרוא על כך, עדה למפרט היא ממובילות התחום.
אגב, בדור שלך יותר נשים נשארו לגדל את הילדים וויתרו על קריירה מחוץ לבית מאשר בדור שלי...

 

[B l u e D e v i l]

כדי להעמיד דברים

על דיוקם, חשוב להגיד שקודם כל יש המון אימהות שגם היום לא נקשרות לילדים שלהם עד שלב מאוחר - כמה חודשים ואפילו שנה ומעלה. כותבים על זה המון.במיוחד בפורומי הורים.

דבר שני, נשים בעבר, וגם היום, המון פעמים לא יודעות בכלל איך לטפל בצאצאים שלהן, בניגוד לחיות.
זו הסיבה שהקימו את מרכזי הטיפול לילד- קרי טיפת חלב - שלא תמיד עושים את מלאכתם כהלכה. ובכל מקרה, נשים נוהגות לקבל אינפורמציה מהמשפחה והסביבה הקרובה.

הרבה נשים על אף סדנאות ההנקה לא מסתדרות עם הנקה ולא מצליחות להניק.
הרבה נשים לא סגורות על כמות הבגדים,עטיפות,חימום/קירור נלווה לסביבת הילד.
הרבה נשים לא מצליחות להגן ולשמור על הילדים שלהם למרות המודעות הגבוהה בשנים האחרונות למה מסוכן ומה פחות
ועוד ועוד.

 

[שיר לי שני]

נכון

וכל זה לא סותר שיש להן אינסטינקט אימהי...
לגבי הנקה - זו תורה נפרדת שיכולתי לכתוב עליה מניפסט נפרד

 

[B l u e D e v i l]

הכונה לא היתה

להיכנס לדיון על הנקה בכלל, כי לא נצא מזה אלא לתת דוגמא לכך שצריך עזרה מבחוץ.פעם היתה מהמשפחה והיום לצערי אין וזה נופל.
לגבי האינסטיקט האימהי אז אני חייבת לספר לך, שגם אני כמוך התעקשתי בעבר שזה משהו מולד וגם אימהי. ושזו אחת הסיבות שאי אפשר להשוות אמא לאבא.
אבל לצערי יצא לי להיתקל בכמה וכמה מקרים של נשים (אימהות) משוללות על אינסטינקט אימהי. בחלק מהמקרים בהם נפגשתי, בגלל שדווקא האבא ניחן בזה,הוא גם קיבל את הילדים לחזקתו במקרה של גירושים.

 

[שיר לי שני]

אני הראשונה להסכים

שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואפילו די הרבה כאלה...

 

[B l u e D e v i l]

 

[פרצלה]

אולי את לא נטשת את ילדיך בגלל החברה

אבל רוב האימהות לא נוטשות את ילדיהן כי הן אוהבות אותם ורוצות לגדל אותם,מאיפה הקרצת דוגמא כל כך הזויה?

 

[אנילה1]

בשביל להבין יותר טוב את המחויבות שיש היום של

אימהות לילדיהם. זה לא תמיד היה כך. תקראי קצת על ההיסטוריה של האימהות.

 

[פרצלה]

היסטוריה? אולי נגלוש לתנך?

אנחנו מדברות על שנות ה2000 ועל הבחירות שלנו כיום.
זה אמיץ מצדך להודות בדבר כל כך קשה כמו חוסר הרון לגדל את ילדיך וההכרה שעשית זאת רקמתוך חובה או לחץ חברתי,אמיץ ויחד עם זה אני מודה מזעזע ועצוב