נטלי 20121
New member
התמודדות קשה
שלום, הייתי שמחה לקבל תגובות מאנשים ניטראליים לגבי המצב של משפחתי וגם לגבי דרכי ההתמודדות שלי, גם אם הן לא נעימות... בקצרה, לפני כ- 5 חודשים שבועיים אחרי שבני הראשון נולד גילתה חמתי כי היא חולה בסרטן מאוד מאוד קשה. מאותו רגע חייה וחיי משפחתה (בעלה בעיקר) השתנו ונהפכו. מאותו רגע ועד היום היא כמובן לא עובדת, היא עוברת טיפולים מאוד קשים, היא רזתה מאוד ונמצאת בדכדוך תמידי. בעלה (חמי) עובד חלקית, מלווה ותומך בה בכל הטיפולים, מתחזק לבדו את הבית במשך השבוע ובסופ"ש בנותיו מגיעות לעזור לו לבשל לשישי. אני עברתי לגור לידם לפני כשבעה שמונה חודשים כשהייתי בהריון כי התכנון שלי ושל בעלי היה לשים את הילד במעון בקיבוץ שבו הם ואנו גרים גם כדי שיוכלו לעזור לנו להוציא את הילד מהגן (כמובן שתכננו זאת עמם). שהתגלתה המחלה אביו אמר לנו שלא נוכל לסמוך עליהם יותר ונצטרך להסתדר לבד. כיום שנינו עובדים ובעלי נאלץ לעבור לעבודה שהוא פחות אוהב כדי להיות קרוב לבית ולהספיק להוציא את הילד מהמעון. אני כרגע חווה קשיים רבים מאוד כי אין לי כלל עזרה מאף צד, הוריי גרים במרחק של שעה ממני והוריו כלל לא מעורבים בחיינו למרות שהם גרים 5 דקות מרחק מאיתנו. בתחילה כל ערב היינו הולכים לבקר את חמותי אך בהמשך אביו הבהיר לנו שזה קצת מפריע לה והוא מעדיף לבוא אלינו וכך כל ערב הוא מגיע לכמה דקות לראות את הנכד. אני לא אשקר ואומר שיש בי כעס על המצב ועל חמותי (למרות מצבה ולמרות שיש בי גם המון חמלה וצער). אני יודעת שהכעס לא מגיע סתם כך והוא נבנה לאורך השנים שבו הכרתי את בעלי ובהן הכרתי גם אותה... מהצד שלי חמותי היא אדם מאוד לא קל, אגוצנטרי וקצת ילדותי. אליי היא תמיד התייחסה בכבוד אך בקרירות. לבעלי היחס היה ועדיין מאוד קר, הוא גדל בבית תינוקות בקיבוץ והקשר שלו עם הוריו נהרס בגלל זה. כשהכרנו אני זוכרת שהוא היה צריך לשלם להם כסף על האוכל שהוא אכל בביתם (הוא גר בחדר שהשכיר בקיבוץ אחרי הצבא), בגיל 12 שהוא לא רצה להמשיך לגור עם ילדים אחרים אחיו הקטן אמר לו שהוא לא צריך לגור בבית הוריו איתם והוריו שתקו וגיבו את האח הקטן. יש לו הרבה משקעים מהעבר איתם ושהיינו באים לשישי אצלם הוא היה אומר לי שהוא בא רק כדי לאכול ואין לו רצון בקשר אחר עם הוריו. עם אחיו הוא כמעט ולא מתקשר, כל אחר מהם לעצמו, עם חבריו והם משפחה לא מאוחדת. בנוסף מעולם לא אהבתי לבוא לאכול שם בימי שישי ועכשיו אני ממש נאלצת ללכת לאכול שם בשבועות שאנו לא בבית הוריי. ההרגשה מעולם לא הייתה של קבלת פנים ואמו אף מדי פעם הייתה אומרת שנצטרך בעתיד מתישהו להפסיק לבוא לאכול אצלם. לי ממש אין בעיה לבשל בבית ואני אף אשמח אך בעלי לא רוצה ואומר שכשיגידו לנו במפורש לא לבוא אז לא נבוא. כרגע אני עוד יותר נבוכה ללכת לאכול שם, כאשר אחותו היא זו שמבשלת ולא אמו. כל שישי אני מכינה גם משהו ומביאה כדי שארגיש יותר טוב עם עצמי ופחות "אוכלת חינם". אני מרגישה די רע כרגע כי אני ובעלי בתקופה כלכלית מאוד קשה, שנינו מרוויחים שכר מינימום ועובדים קשה, אף סבא או סבתא מאף כיוון או אפילו אחות לא הציעו מדי פעם לשמור על הילד או לעזור לי מדי פעם (פעם בחודש) בטיפולו. בעלי גם לא מחתל או מאכיל את הילד ולא קם בלילה אליו. אני די מיואשת וכועסת על הוריו ועל הוריי כי ציפיתי קצת למשהו אחר, בעצם אני לא יודעת למה ציפיתי ואם יש לי בכלל זכות. אני יודעת שסבים לא אמורים לגדל את הילד והם את שלהם עשו (במקרה של בעלי לא כל כך...) אבל בכל זאת החיים כיום כל כך קשים, אני טובעת במירוץ להישרדות וכל כך קשה לי, הוריי התעלמו באלגנטיות מבקשתי לעזרה פעם בשבועיים עם נכדם (היחיד) ואמרו שהם יכולים לעזור חומרית (אך בזה איני מעוניינת), אמו אפילו לא מראה התעניינות לראות את הנכד וכל היום מתעסקת במלחמת ההישרדות הקשה שלה, אך שוב שוכחת, כמו ששכחה את בנה, את נכדה הקטן והיחיד. אני לא יודעת אם כעסי מוצדק או שאני חוצפנית אך למרות שכולם אומרים שהיום הצעירים חוצפנים שהם חושבים שסבים צריכים לעזור אני עדיין רואה שסביבי אנשים כן נעזרים מדי פעם. כמעט תמיד שאני או בעלי מביאים או אוספים את הילד מהגן אנו רואים סבא או סבתא שמדי פעם גם באים לאסוף ולבי נחמץ, לידי יש שכנה שאמה כל יום באה לשעתיים לקחת את הילדה ולתת לבתה לישון קצת ולעשות סידורים. אני כמובן לא מצפה מהוריי או הוריו לשמור על הילד באופן קבוע או לקום בלילה במקומי... אבל הייתי שמחה אם פעם בשבוע הוריי היו באים לקחת את הילד מהגן וכך אני ובעלי יכולנו לעבוד יותר, כמו כן הייתי שמחה אם ביום הולדתי מישהו היה מציע לשמור על הילד כדי שנוכל לצאת (ואני כמובן הייתי משכיבה אותו לישון לפני) והכי חשוב הייתי סתם שמחה אם הוריי היו באים לבקר יותר את נכדם היחיד או חמותי הייתה מבקשת לראותו ולא מתעלמת מקיומו. מצטערת שיצא מבולגן, סתם רציתי לדעת איך זה אצל אחרים, איך אתן או אתם מתמודדים עם הקשיים, האם יש לכם עזרה מהחמים או מההורים, איך הקשר שלכם עם ההורים ואיך הקשר שלהם עם נכדם. אני מאוד מפחדת שבני לא יכיר את הסבים שלו כי הוא כמעט לא רואה אותם! ואני מפחדת שאני אצבור טינה בלב שתקשה עליי בעתיד לשמור על קשר עם הוריו ועם הוריי... בנוסף, בגלל הכעס שלי לחמותי (כעס שכאמור נבנה הרבה שנים בשל היחס הקר לבעלי) מאוד קשה לי לעודד אותה, מה עוד שהיא אדם קשה ולא רוצה שיהיו סביבה אנשים חוץ מבעלה ובנותיה, איך הייתן מציעות לעזור לה בכל זאת?
שלום, הייתי שמחה לקבל תגובות מאנשים ניטראליים לגבי המצב של משפחתי וגם לגבי דרכי ההתמודדות שלי, גם אם הן לא נעימות... בקצרה, לפני כ- 5 חודשים שבועיים אחרי שבני הראשון נולד גילתה חמתי כי היא חולה בסרטן מאוד מאוד קשה. מאותו רגע חייה וחיי משפחתה (בעלה בעיקר) השתנו ונהפכו. מאותו רגע ועד היום היא כמובן לא עובדת, היא עוברת טיפולים מאוד קשים, היא רזתה מאוד ונמצאת בדכדוך תמידי. בעלה (חמי) עובד חלקית, מלווה ותומך בה בכל הטיפולים, מתחזק לבדו את הבית במשך השבוע ובסופ"ש בנותיו מגיעות לעזור לו לבשל לשישי. אני עברתי לגור לידם לפני כשבעה שמונה חודשים כשהייתי בהריון כי התכנון שלי ושל בעלי היה לשים את הילד במעון בקיבוץ שבו הם ואנו גרים גם כדי שיוכלו לעזור לנו להוציא את הילד מהגן (כמובן שתכננו זאת עמם). שהתגלתה המחלה אביו אמר לנו שלא נוכל לסמוך עליהם יותר ונצטרך להסתדר לבד. כיום שנינו עובדים ובעלי נאלץ לעבור לעבודה שהוא פחות אוהב כדי להיות קרוב לבית ולהספיק להוציא את הילד מהמעון. אני כרגע חווה קשיים רבים מאוד כי אין לי כלל עזרה מאף צד, הוריי גרים במרחק של שעה ממני והוריו כלל לא מעורבים בחיינו למרות שהם גרים 5 דקות מרחק מאיתנו. בתחילה כל ערב היינו הולכים לבקר את חמותי אך בהמשך אביו הבהיר לנו שזה קצת מפריע לה והוא מעדיף לבוא אלינו וכך כל ערב הוא מגיע לכמה דקות לראות את הנכד. אני לא אשקר ואומר שיש בי כעס על המצב ועל חמותי (למרות מצבה ולמרות שיש בי גם המון חמלה וצער). אני יודעת שהכעס לא מגיע סתם כך והוא נבנה לאורך השנים שבו הכרתי את בעלי ובהן הכרתי גם אותה... מהצד שלי חמותי היא אדם מאוד לא קל, אגוצנטרי וקצת ילדותי. אליי היא תמיד התייחסה בכבוד אך בקרירות. לבעלי היחס היה ועדיין מאוד קר, הוא גדל בבית תינוקות בקיבוץ והקשר שלו עם הוריו נהרס בגלל זה. כשהכרנו אני זוכרת שהוא היה צריך לשלם להם כסף על האוכל שהוא אכל בביתם (הוא גר בחדר שהשכיר בקיבוץ אחרי הצבא), בגיל 12 שהוא לא רצה להמשיך לגור עם ילדים אחרים אחיו הקטן אמר לו שהוא לא צריך לגור בבית הוריו איתם והוריו שתקו וגיבו את האח הקטן. יש לו הרבה משקעים מהעבר איתם ושהיינו באים לשישי אצלם הוא היה אומר לי שהוא בא רק כדי לאכול ואין לו רצון בקשר אחר עם הוריו. עם אחיו הוא כמעט ולא מתקשר, כל אחר מהם לעצמו, עם חבריו והם משפחה לא מאוחדת. בנוסף מעולם לא אהבתי לבוא לאכול שם בימי שישי ועכשיו אני ממש נאלצת ללכת לאכול שם בשבועות שאנו לא בבית הוריי. ההרגשה מעולם לא הייתה של קבלת פנים ואמו אף מדי פעם הייתה אומרת שנצטרך בעתיד מתישהו להפסיק לבוא לאכול אצלם. לי ממש אין בעיה לבשל בבית ואני אף אשמח אך בעלי לא רוצה ואומר שכשיגידו לנו במפורש לא לבוא אז לא נבוא. כרגע אני עוד יותר נבוכה ללכת לאכול שם, כאשר אחותו היא זו שמבשלת ולא אמו. כל שישי אני מכינה גם משהו ומביאה כדי שארגיש יותר טוב עם עצמי ופחות "אוכלת חינם". אני מרגישה די רע כרגע כי אני ובעלי בתקופה כלכלית מאוד קשה, שנינו מרוויחים שכר מינימום ועובדים קשה, אף סבא או סבתא מאף כיוון או אפילו אחות לא הציעו מדי פעם לשמור על הילד או לעזור לי מדי פעם (פעם בחודש) בטיפולו. בעלי גם לא מחתל או מאכיל את הילד ולא קם בלילה אליו. אני די מיואשת וכועסת על הוריו ועל הוריי כי ציפיתי קצת למשהו אחר, בעצם אני לא יודעת למה ציפיתי ואם יש לי בכלל זכות. אני יודעת שסבים לא אמורים לגדל את הילד והם את שלהם עשו (במקרה של בעלי לא כל כך...) אבל בכל זאת החיים כיום כל כך קשים, אני טובעת במירוץ להישרדות וכל כך קשה לי, הוריי התעלמו באלגנטיות מבקשתי לעזרה פעם בשבועיים עם נכדם (היחיד) ואמרו שהם יכולים לעזור חומרית (אך בזה איני מעוניינת), אמו אפילו לא מראה התעניינות לראות את הנכד וכל היום מתעסקת במלחמת ההישרדות הקשה שלה, אך שוב שוכחת, כמו ששכחה את בנה, את נכדה הקטן והיחיד. אני לא יודעת אם כעסי מוצדק או שאני חוצפנית אך למרות שכולם אומרים שהיום הצעירים חוצפנים שהם חושבים שסבים צריכים לעזור אני עדיין רואה שסביבי אנשים כן נעזרים מדי פעם. כמעט תמיד שאני או בעלי מביאים או אוספים את הילד מהגן אנו רואים סבא או סבתא שמדי פעם גם באים לאסוף ולבי נחמץ, לידי יש שכנה שאמה כל יום באה לשעתיים לקחת את הילדה ולתת לבתה לישון קצת ולעשות סידורים. אני כמובן לא מצפה מהוריי או הוריו לשמור על הילד באופן קבוע או לקום בלילה במקומי... אבל הייתי שמחה אם פעם בשבוע הוריי היו באים לקחת את הילד מהגן וכך אני ובעלי יכולנו לעבוד יותר, כמו כן הייתי שמחה אם ביום הולדתי מישהו היה מציע לשמור על הילד כדי שנוכל לצאת (ואני כמובן הייתי משכיבה אותו לישון לפני) והכי חשוב הייתי סתם שמחה אם הוריי היו באים לבקר יותר את נכדם היחיד או חמותי הייתה מבקשת לראותו ולא מתעלמת מקיומו. מצטערת שיצא מבולגן, סתם רציתי לדעת איך זה אצל אחרים, איך אתן או אתם מתמודדים עם הקשיים, האם יש לכם עזרה מהחמים או מההורים, איך הקשר שלכם עם ההורים ואיך הקשר שלהם עם נכדם. אני מאוד מפחדת שבני לא יכיר את הסבים שלו כי הוא כמעט לא רואה אותם! ואני מפחדת שאני אצבור טינה בלב שתקשה עליי בעתיד לשמור על קשר עם הוריו ועם הוריי... בנוסף, בגלל הכעס שלי לחמותי (כעס שכאמור נבנה הרבה שנים בשל היחס הקר לבעלי) מאוד קשה לי לעודד אותה, מה עוד שהיא אדם קשה ולא רוצה שיהיו סביבה אנשים חוץ מבעלה ובנותיה, איך הייתן מציעות לעזור לה בכל זאת?
