התייעצות זריזה

[מיסיס מייס]

אבל זה לא מה שנשיקולדה אמרה, להבנתי

אותה קומם בעיקר מתן ההסברים לאלימות, והנחתה שעצם מתן ההסברים מגדיל את מספר מקרי האלימות שקורים בפועל, כי יש כאן סוג של לגיטימציה, גם אם לא מודעת, לאקט האלים.
אפס תקריות אלימות זה לא האישיו, אבל אם לא מנסים להסביר את האלימות ואיכשהו בעצם להבין אותה (הוא ADHD/ נולדה לו אחות וכו'), הסיכוי שתהיה אלימות הוא קטן יותר.

כך אני הבנתי אותה לפחות, אם כי לא רוצה כמובן לדבר בשמה. תבוא היא ותסביר אם זו הייתה כוונת המשורר

 

[maysher]

אבל יכול להיות הסבר לאלימות בשונה מהצדקה

כמו במקרה של הקטנה שלי, הייתה עצבנית- נתנה מכה, אבל אין לזה הצדקה. ולכן במקרה שלי היא יודעת שאם זה יקרה שוב, התגובה שלי תהיה מאוד חריפה (וגם למקרה הספיציפי הזה, כמה שזה היה מינורי, הגבתי מאוד בחומרה)
אז אפשר להסביר את הרקע למתרחש ולנסות למצוא עם הגננת דרכים למנוע מהתחלה את התנהגות האלימה. אגב, אני לא מסכימה שאפשר להגביל התנהגות של ילד להתנהגות של מבוגר. לא סתם על הילד לא חל החוק של אחריות פלילית.
אני חושבת שדווקא במקרה הזה, אם הגננת תהיה יותר קשובה לילד, ניתן יהיה למנוע מקרי אלימות בעתיד. כי אין ספק שזאת התנהגות לא מקובלת ולא הולמת.

 

[מיסיס מייס]

אבל זהו, הגבת מאוד בחומרה כדברייך

ולא ניסית להצדיק אותה (אפילו הייתה עייפה/ עצבנית זה סוג של צידוק), ואת לא מנסה לחשוב על מקרה האלימות הבא שלה )כאילו שזו גזירת גורל שלבטח יהיה עוד אינסידנט אלים) ולכן הסיכוי שזה יקרה שוב אצלה נמוך יותר. זה בעצם מה שטענה נשיקולדה להבנתי, וזה לא קשור לכך ששיחה עם הגננת היא תמיד דבר טוב.

 

[maysher]

אבל אני כן מבינה למה זה קרה

רק שמה אני מצפה מילדה בת שמונה בוגרת זה קצת שונה ממה שמצפים מילד בן 4. ואם בכורתי תתן לי מכה, אני בכלל ארוץ להנחית הורים כי אבין שמשהו לא בסדר כי לא הגיוני שילדה בת 10 מחונכת תעיז להרביץ לההורים שלה.
אבל זה באמת עניין של אינטרפרטציה. ובאמת אפשר לקרוא את ההודעה לשני כיוונים. כי עברה שם נימה של "לא מגיע לו עונש בגלל שהתנהגות נבעה מבעיה רפואית". לכן בהתחלה כתבתי שאין הצדקה למכות. ועדיין מדובר בילד בן 4 שסובל. במצב כזה, גננת רגישה שמודעת למצב שלו, יכולה פשוט למנוע ממנו להגיע לסיטואציה בה יאבד שליטה על ההתנהגות שלו.

 

[מיסיס מייס]

גם אני הרגשתי את הנימה הזו, ואני מסכימה בקשר

לשיחה עם הגננת.

כאמור, מה שהקפיץ הייתה בדיוק הנימה שאת מדברת עליה (ושאולי לא היו הדברים מעולם..)

 

[סקרלט אוהרה 2]

צר לי, אבל זה לא שחור ולבן.

אין לגיטימציה לאלימות. השאלה אם כל אירוע צריך להיות מסווג כאלימות.

נניח ילדים עם תת תחושתיות מאובחנת. הם יכולים לתת מכות מאד חזקות (ראיתי תינוק שדופק לעצמו את הראש ברצפה חזק, וילד שצורח בקולי קולות כי הויסות השמיעתי שלו לקוי, ועוד), כשמבחינתם הם נתנו צ'פחה חברית.

נכון שהתוצאה לילד שקבל את המכה איננה נעימה, אבל לא נכון לסווג אירוע כזה כאלימות, ובהחלט אפשר להבין את הבעייתיות גם בדפוס חוזר.

אמא לילד כזה, למשל, בהחלט צריכה ליידע את הצוות, אולי גם את הילדים, היא צריכה להחליט על תוכנית פעולה ועבודה עם הילד והכל, אבל היא בהחלט יכולה להניח שתהיינה עוד אי אילו התקלויות או התרחשויות שידרשו תגובה מיידית.

במקום לשבח אותה על הנסיון לעזור לילד שלה בצורה מיטבית, מבקרים את האמא על הליגיטמציה שהיא נותנת. אני לא חושבת שהוא ירביץ רק כי אמא שלו תוהה מהי התגובה הנכונה להרבצות.

ותכל'ס - אני בהחלט יכולה להבין כמה ילד עם חום גבוה וכאבי שרירים יכול להיות מתוסכל, וכמה יכול להיות שהימצאות במצב כזה עם עוד 30 ילדים, רעש בלתי פוסק ופעילויות, יכולות לגרום לתגובות קיצון. חמלה ואמפטיה אינה מתן לגיטימציה להגדרת מקרי אלימות. להפך, היא תכונה אנושית נהדרת.

 

[מיסיס מייס]

כל מה שכואב לשני הוא אלימות

ואם נגדיר זאת כך, כנראה שתהיה פחות אלימות, וש"צ'פחות" של "לא בכוונה" תינתנה פחות.

זו גם הבעייה בבתי משפט, אגב. תמיד מבינים את הצד האלים/ הפוגע, ופחות את הקורבן. הענישה מגוחכת בהתאם, והסיכוי שהצד האלים יחזור על מעשיו רבה יותר.
ככה נראית החברה שלנו.

 

[סקרלט אוהרה 2]

בראיה של שחור ולבן, את צודקת.

 

[מיסיס מייס]

לא, בראיה של להבין את הקורבן יותר מאשר את

הצד האלים,

ולצערי זה לא נגמר בגיל הגן...

 

[סקרלט אוהרה 2]

הסיווג שלך כ"צד אלים" הוא כנראה ההבדל בינינו.

לא בהכרח מדברת על המקרה הספציפי של פלפלת, אלא על חוסר ההבנה של הורים לילדים "סטנדרטיים" כלפי הורים שמתמודדים עם סיטואציות מאד לא פשוטות. לא סתם אמרו אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו.

גם זה חלק מהצד המגעיל של החברה היום. אפס סובלנות והבנה לשונה ולאחר.

פורשת כאן. לא נראה לי שנתקדם לאנשהו

 

[מיסיס מייס]

למה את מניחה שלא הייתי שם?

ושלא היו לי סיטואציות מאוד לא פשוטות והתוצאה הייתה אלימות מצד הילדה? (כן. אלימות. אז מה אם זו הייתה הקטנטונת שלי בת שלוש ואני הייתי מאושפזת חודשים בבית חולים, נכה וחסרת אונים, זה לא מוריד מסיווג ה"צד האלים").

 

[sharonwe]

איתך לחלוטין - מנסיון.

אני הייתי בצד שמייס תגדיר כ"אלים", בעוד שהבן שלי לחלוטין לא הבין מה רוצים ממנו, ואיך בכלל מעזים לאמר שהוא "החטיף סתירה" ל'חבר הכי(!) טוב שלו'

הוא הרי ליטף אותו כשישב לצידו. זה מה שקורה עם ילדים עם בעיות של ויסות חושי. כן, גם למטופלים שבהם.

 

[nochda]

זה לא כ"כ משנה איך קוראים לזה

אלימות או לא אלימות, אף ילד לא צריך לשמש שק חבטות לארועים כאלה ואחרים שעוברים על ילד אחר. אפשר לגלות אמפטיה כמבוגר ולהבין הכל אבל מפה ועד לאפשר לילד לבטא את הכאבים/תסכול שלו בהכאת ילדים אחרים או התנהגות שאינה מקובלת, המרחק רב.

הגננת והצוות המטפל חייבים להיות ערים לכך שבמקרה ויש עליית חום צפויה גם התנהגות חריגה והם חייבים להשגיח שילדים אחרים לא יפגעו.

(אגב, במערכת הגיל הרך שלנו, ישר קוראים להורים לבוא לקחת הביתה ילד עם חום. אסור להם אפילו לתת לו סירופ להורדת חום)

 

[סקרלט אוהרה 2]

וזה בדיוק מה שאמרתי.

אף ילד לא צריך להיות שק חבטות, וכאמא, פלפלת צריכה לעשות הכל כדי שאירועים כאלה לא יישנו, כמו גם צוות הגן.

ועדיין

אפשר להבין ולגלות אמפטיה, מבלי שזה יתפרש כמתן לגיימציה לאלימות.

 

[nochda]

אמפטיה יכול לגלות במקרה הטוב מבוגר

לא ילד בן 5 שמכים אותו ולא ממש מבין למה.

ומה אסביר לו: X לא מרגיש טוב ולכן הוא מרביץ? או מתנהג בצורה שאינה מקובלת בגן?

צריך להבחין בין טיפול השגחה ואמפטיה כלפי הילד החולה ושמירה על שלומם בטחונם ובטיחותם של שאר ילדי הגן.

 

[מיסיס מייס]

אין מה להסביר לו. הוא מבין לבד שאנחנו חיים

בחברה אלימה, ושעדיף להיות בצד המכה ולא "ילד כאפות".

לא סתם דוד הנחלאוי הואשם גם באלימות נגד מפקדיו... טוב, פרייאר הוא לא, זה מה שחשוב.

 

[סקרלט אוהרה 2]

אבל דובר על מבוגר.

על השואלת, למשל, שרואה את הבן שלה סובל. ומבינה שהסבל יכול לגרום לו להתנהגות מסוימת, שהיא מבינה ואומרת שאיננה קבילה.

היא יודעת שההתנהגות לא בסדר. היא לא מסירה אחריות, אבל עדיין יכולה לגלות הבנה כלפי הילד שלה עצמה.

אגב, לשאלתך, אני מנסה לחשוב בכנות. הבנות שלי מאד מחונכות. אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל יש לי אפס סובלנות להתחצפויות, לטונים גבוהים, וודאי וודאי שלא לאלימות מכל סוג שהיא. לבתי יש בן דוד עם בעיה בויסות חושי. הם נפגשים בתדירות מאד גבוהה. הוא ילד מבריק ומקסים, מטופל התנהגותית, עם הורים נהדרים, אבל מתקשה להבין מצבים / סיטואציות, והויסות החושי שלו יכול לגרום לו לעשות כל מיני דברים שלא נעימים לבת שלי ולא מקובלים עלי. כשהם ביחד, אני בהחלט משגיחה, מוודאת שהוא לא מזיק לה באיזושהי דרך, והיה אם קורים מקרים (לא מכות רצח ושריטות, אבל דברים שאצלי בבית לגמרי לא קבילים) - אני מפרידה ביניהם, ויודעת בהחלט להסביר לה שקשה לו, ושיש לו קושי שגורם לו להתנהג לפעמים בצורה מסוימת, כך שהיא בהחלט מגלה כלפיו הבנה, גם אם בפועל אני דואגת למזער נזקים.
אני לא מסכימה עם ההתנהגות, אני דואגת בשטח לוודא שלא יהיו "נפגעים", ועדיין יכולה להבין.

לגבי הגן - את צודקת. אין כאן מישהי שחושבת אחרת. על הגננות להגן על כל הילדים, בדיוק כמו שהן אמורות להגן עליו. לכן הרחקה / פסק זמן או לא יודעת מה הן בהחלט תגובות לגיטימיות מצד הגננת. גם האמא צריכה לוודא שמקרים כאלה לא יישנו.
אבל מפה ועד ביקורת כלפי אמא שמתמודדת עם משהו שמהצד נשמע מאד לא קל כנותנת לגיטימציה לאלימות - הדרך רחוקה.

 

[מיסיס מייס]

את לא מפרשת זאת כך..

זה לא אומר שהצד המכה (ילד/ נער/ בוגר) לא מפרש את האמפטיה כמתן לגיטימציה לעשות זאת שוב (ועובדה שמניחים שזה יקרה שוב).
האמפטיה צריכה להיות לעצם המחלה/ כאבים/ נסיבות חיים קשות וכו', לא לתוצאה ה"בלתי נמנעת" שלה (??) שהינה אלימות

 

[סקרלט אוהרה 2]

היא כתבה

"אני די אמביוולנטית לגבי כך שהוא אכל לבד. מצד אחד, הוא הפריע לחבריו לאכול והם לא צריכים לסבול בגללו. מצד שני, אולי אם היא הייתה שואלת אותו היא הייתה מגלה שכואב לו וסביר להניח שהייתה מגלה יותר אמפתיה. מצד שלישי, זה כבר חלק משגרת חייו, אולי מספיק עם ה"תעדוף"..."

היא הבינה שאף אחד לא צריך לסבול בגללו, ודברה על *הגננת* שאולי היתה צריכה לגלות יותר אמפתיה לו היתה מבינה שכואב לו. לא חושבת שהיא כתבה או התכוונה שהאלימות הינה תוצר "טבעי", אלא נסתה להראות את שלל הגוונים של הסיפור, על פי נקודת מבטה.

בעיני - היא פועלת בצורה אחראית, מפוקחת, ומנסה לעשות כמיטב יכולתה.

 

[מיסיס מייס]

היא גם שאלה האם זה חינוך נכון שישב לבד

נכון, היא אמביוולנטית לגבי העונש, והיא לא צריכה הייתה להיות לדעתי. לדעתי.

זה לא שולל ולא סותר שהיא צריכה לדבר עם הגננת לגבי זיהוי מצבי "טרום- אלימות" (למשל כשהחום עולה), ולנסות למנוע להבא מצבי אלימות לפני שמתרחשים.
ועדיין, הילד צריך לקבל מסר שאלימות= תוצאה לו נעימה גם לו (לאכול לבד), לא רק לילד ש"חטף".
הנחת המוצא היא שאלימות אינה תוצאה בלתי נמנעת של המחלה, וזו הנחת מוצא שכדאי שתהיה ברורה לכולם, גם לו (וילדים לומדים מהתנהגות, לא ממילים).