המשחק של דרגורן

[DIDGIN]

סוף סוף טורניר טוב!

הכריז בשמחה דידג'ין, בזמן שהופיע לו, מרחף מעל לעיר. אולי הייתי צריך לתרכז יותר טוב ביחסי הגדלים, חשב לעצמו, כשגילה לפתע שראשו מטיל צל עד רובע שלם וקולו הרועם מקצה העיר לקצה השני שבר תרתי משמע את המסחר בשוק נפחי הזכוכית. אתה צריך לזכור שאתה לא בעולם שלך, הוא חשב לעצמו והתכווץ לגודל אנושי. לבלות יותר מדי זמן בעולם שאתה בוראו באמת יכול לנפח את האגו, אך כאן כל קשת פשוט שלא מפחד מדי היה יכול לתקוע חץ בדמות הענקית שמעליו ולפוצץ אותי מעבר לכל העולמות. בגודל הזה אני יכול לפחות להתחמק כמו שצריך. היה נחמד מצידם של הפטרונים להזמין אותי. אני מניח שאני חייב את זה לטאראש, שגם הוא בורא כמוני. דידג'ין עצר לרגע את קו המחשבה הנוכחי על מנת להפליג בזיכרונותיו אל נפלאות דרקיריה, ומה שהספיק ללמוד מהם בסיור המקוצר שטאראש אירגן לו שם, מבטיח מסע מקיף בעתיד הלא רחוק. כן, טורניר מרהיב שכזה יתן לי בדיוק את ההשראה שאני צריך לתכנון אליפות גביע הבהט בליגוריה. יש רק עוד שלושה חודשים וקצת זמן מקומי, שיכולים להיות פחות מחודש זמן אמת. הוא הושיט יד נוספת מכתפו, והוציא מכיס שנוצר לפתע במותנו חצי כדור בדולח עם בסיס מגרניט, בו ניצב כמעשה אומן עולם ומלואו. ארבע יבשות המופרדות בימים והרים, ומקיפות אוקייאנוס אחד, מרכזו עדיין ריק אפילו ממים כיוון שדידג'ין לא החליט בעצם מה נמצא בתוכו. חלקים נוספים היו ריקים באותה הצורה, בייחוד ביבשות הדרומיות, אך לגאוותו הרוב כבר היה קיים, לפחות קיום בסיסי, ורק לא מזמן נוסף אזור שלם בצפון מערב... הוא הכניס את ההמיספרה בחזרה לכיס שנעלם רגע לאחר מכן, ופנה להתבונן בעיר. נראה שיש בלגן באחת הנפחיות, שבזה הרגע נעלמו יסודותיה, ובקרן רחוב שוטטו שתי הישויות המסקרנות ביותר שדידג'ין ראה מזה זמן רב. אחת מהן ישבה משועממת על חבית בעוד השניה הייתה מכוסה בפרווה לבנה בוהקת. אני יכול להישבע שלפחות אחד מהם הוא בורא, חשב דידג'ין, וניסה להזכר בשמות הבוראים האחרים המתגוררים באיזור. הוא אפילו לא היה בטוח אם קיומם של בוראים חוקי במקום הזה. טאראש היה בורא כמובן, אבל הוא בן למשפחת פטרונים חשובה, גם אם מנושל מכל עמדת מפתח, וקיומו ודאי נסבל. שני דברים מעניינים, אבל רק אחד כמותי, אלא אם כן, חשבו שני דידג'ינים שריחפו פתאום במקום שבו ריחף קודם רק אחד. שניהם היו קטנים ופחות צבעוניים מן הקודם. אחד היה יותר גדול, כמעט בגודלו של המקורי, וגובהו של השני היה אינץ' בודד. אני אלך אל אלה החשודים כבוראים, אמר הננס בקול פלסטו צפצפני, ואילו אני אלך לנפחיה, שפעורה כפצע אדום בראיית המשנה שלי, המשיך בלי לעצור השני. השניים צנחו להם אט אט למטה, כל אחד לדרכו.

 

[Fenris]

"היי, לינדור, תתעורר..."

אמר פנריס בעדינות לנפח המעולף. "לינדור, תראה, הנפחייה שלך... היא עומדת ליפול... זה כאילו שמישהו גנב את כל הברזל שלך - גם את הברזל שביסודות. מה זה יכול להיות?" הוא נענע את לינדור בעדינות, כמו שמנענעים עריסה של תינוק על-מנת להרדים אותו. הוא פנה לפנדמוניום: "מה אתה אומר? מה זה היה? אני לא נתקלתי בדבר כזה אף-פעם. לא ראיתי יצור חי בגודל כזה שמתנפח, אוכל אנשים וברזל, יורק את האנשים ומתכווץ חזרה... אני אפילו לא בטוח אם זה היה עויין. חוץ מהעובדה שהוא גרם ללינדור להתעלף, כמובן. אבל מה זה היה? זה בכלל חי? זה חושב, כמונו? בטח לא כמוני... אני לא חושב נכון, ככה תמיד אמרו לי..." פנריס התרומם לרגליו ועזר ללינדור לקום, תומך בו. "בוא נחזור לפונדק. נראה לי שלא כדאי להכניס את לינדור בחזרה. ארדיל בטח יוכל לשכן אותו באחד מחדריו, עד שנגלה מה זה היה."

 

[moonlight הגדול]

שהגיע לסמטה החשוכה

החל מונלייט לחקור את האיש הנמוך:"מה אתה יודע על כת הקוסמים האפורים?" "בבקשה על תכריח אותי להגיד לך" התחנן האיש הנמוך "הם יהרגו אותי" "ומה אתה חושב שאני אעשה לך עם לא תדבר" אמר מונלייט בקול כועס "הם מתחננים משהו גדול שיקרה עם תחילת התחרות" אמר האיש הנמוך "מה עוד אתה יודע?" שאל מונלייט "אני רק יודע שזה משהו גדול מאוד שיפגע בכל תושבי היבשת ובעתיד הרחוק בכל העולם" "איפה הם נפגשים" שאל מונלייט ששמח על המידע שקיבל "איפה שהוא בחורבות העתיקות אני לא יודע איפה. אני נשבע. אני רק חייל זוטר והבכירים לא מספרים לי כמעט כלום. כבר סיפרתי לך כל מה שאני יודע. בבקשה תשחרר אותי" "עזרת לי מאוד" אמר מונלייט "אבל אתה בטח מבין שאני לא יכול להרשות לעצמי שחברי הכת שלך ידעו שיש מישהו אחריהם" שסיים את דבריו הוציא מונלייט סכין ושיסף את גרונו של האיש הנמוך מיד אחר כך הפך לציפור ועף מהמקום.

 

[JuffoWup]

הנפח צלע באיטיות החוצה,

נתמך במסייעיו האלמוניים, עיניו עדיין סגורות הוא הלך כסהרורי ללא ממש רצון משלו. כשהגיעו לפתח הפונדק התמוטט הנפח בכניסה כך שגבו נשען על קיר האבן, עיניו נפקחו ובתוכם היה חלל; לא שהעיניים היו חסרות- אי אפשר היה לדעת האם הן שם או לא, העיניים היו רק חלל שחור פיו נפתח בתנועה אילמת ובמעין רעש קטן של *פוף* ענן אדמדם בקע מפיו. לינדור שקע בתוך אותו ענן שהחל מתפשט סביבו, חדי העין מבחינים שחזהו הפסיק לנוע, רק אותו גז מסתורי ממשיך לבקוע מפיו ולאפוף אותו.

 

[Painkiller1989]

דימבל שהיה בקומה השניה שבפונדק ירד

למטה לחפש את בעל הפונדק, ופתח ראה את האנשים שעומדים שם עם הנפח. "חברה מה קורה פה, האם הוא בסדר.?" דימבל הוציא מהכיס כוס עם משקה שנתן לו הנזיר בשביל מינרוה "נסו לתת לו את זה" זה אמור לעזור לו, הוא חשב לעצמו.

 

[DIDGIN]

אני לא מבין

זו עיר המיושבת על ידי חרשים בלבד? איך זה שלאף אחד לא שמע את הרעש שעשיתי בטעות קודם? חשבו לעצמם דידג'ין בעודם מרחפים לאט לאט אל הקרקע. פתאום הם הבינו. אני בכלל על מיוט! כיוונתי למיוט קודם, כאשר התחיקתי אחרי אלה שהתאחרו בט'יאן שלי. כבר הספקתי לשכוח. הוא הסיטו מתג בלתי נראה לידם ולפתע פתאום היה ניתן, למי שמאיזושהי סיבה בהה ארוכות בשמים, לראות שני דברים לא גדולים במיוחד וגם לא ממש ברורים, צונחים לאיטם למטה. לעזאזל! איבדתי את אלה החשודים כבוראים! הם מעניינים מדי מכדי להעלם לי. הדידג'ין הקטן יותר האיץ אל פני הקרקע, נחת והתחיל לחפש. הדידג'ין הגדול יותר מיקד את מבטו בנפחייה, והבחין פתאום במה שיוצא מראותיו של הנפח. כאן!? איך זה אפשרי? אויבם הנורא ביותר של כל הבוראים באשר הם!? הוא הצליח להתפשט יותר ממה שהערכתי. הוא חשב על העולם הקטן-גדול הטמון בכיסו, מתחלחל מהמחשבה על סיכונו. לא נורא, אני חייב לחקור, ועוד יותר מחוייב להציל את המקום הזה מציפורני המאיין. הבדולח יגן על ט'יאן במידת מה. בינתיים הדידג'ין הקטן יותר התגנב בין הסמטאות, ולפתע הריח ריח טוב, ריח של בשר מתבשל. הוא נזכר שלא אכל מאז עולמו של וקסלר, וזה היה לפני למעלה מחודשיים. עדיף להכנס לקרב על בטן מלאה, הוא חשב לעצמו. אחרי הכל למדתי על בשרי שהצבא צועד על קיבתו. הוא הרחיב את אפו, ונתן לריח להוביל אותו. הדידג'ין הפחות קטן הוציא קרן חלולה מכיס שהופיע ונעלם. הוא נשף לעבר הנפח, מוציא רשת גדולה ונוצצת במקום צליל.

 

[DDN]

המשחק של דרגורן

 

[Sabre Runner]

בחדר האחורי

החדר היה גדול. לפחות 30 מטר אורכו, 20 לרוחבו ותקרה כל כך גבוהה שטיטאן לא היה יכול להגיע אליה. כיסא העץ הגדול והשולחן המתאים לו עמדו בקצה החדר ליד פסיפס חלונות הזכוכית. פמוטים רמי קומה עמדו מכל צד של השולחן, כל אחד מהם מכיל עשרות נרות על מגש. שטיחי קיר קישטו את הקירות משני צידי החדר. כל אחד תיאר סצינה גדולה אחרת. אחד היה על איש צנום וגבוה המחזיק את מטהו גבוה מעל לצבא מסתער. אחר היה על שדה קרב אחד גדול בו מאות לוחמים באים בקרב. שטיח אדום רחב כיסה את הרצפה לאורך החדר, מהשולחן אל הדלתות. דלתות החדר היו גבוהות גם כן, עשויות מעץ אלון חזק. לא מספיק חזק. הדלתות נפרצו פנימה. בפתח עמד אדם גבוה בגלימה ירוקה כהה, ברדס מכסה את ראשו כליל חוץ מתחתית ראשו. אפשר היה לראות פרץ דם על קיר האבן במסדרון מימין לאיש. הוא החל לצעוד בכוונה ברורה אל תוך החדר. קולות טפיפה כבדים נשמעו מהמסדרון. שומר גדול מימדים החליק לעצירה מאחוריו ורץ לכיוונו לתפוס אותו. האיש בגלימה הסתובב, תפס את ידו המושטת ומשך אותו קדימה. הבזק הוחזר מתחת לגלימתו ונשמעו מספר חיתוכים מהירים. השומר נפל על המרבד, מבט מופתע על פניו, ושלולית אדומה וסמיכה החלה להתפשט תחתיו. כיסא העץ הגדול החל לגחח ואז הסתובב באיטיות. גבר עב בשר ישב עליו וצחק בקול חנוק כשהאיש בגלימה עקף את השומר והמשיך ללכת לכיוון השולחן. "אהה..." אמר האיש השמן כשהפסיק לצחוק. "נועץ הסיף, איש הלהבים בכבודו ובעצמו. לא סתם הרווחת את תוארך." קולו של האיש השמן היה גבוה ומשועשע, הפוך לגמרי ממה שהיית מצפה שיישמע אחרי הטבח שעבר בטירתו הקטנה. האיש בגלימה עצר מספר מטרים מהשולחן ושילב את זרועותיו על חזהו. "שלחת אותי אל גוב האריות, וינסנט." קולו היה עמוק וצרוד מעט. "בקושי יצאתי משם בחיים." הוא הוריד את ברדסו וגילה את שיערו השחור הארוך, את תווי פניו הנאים ואת הצלקת שחתכה את פניו ממצחו אחורה אל אוזנו הימנית, מפספסת במילימטרים את עינו. עיניו נפתחו והוא הרים אותם אל וינסנט. השמאלית הייתה בצבע כחול עמוק כמו מים רחוקים, הימנית בעלת צבע ירוק כשל יער עמוק ושתיהן היו מנוקדות בצורה כאוטית כמו מי באר המופרעים אל ידי אבנים קטנות. "הרגתי את מי שביקשתם, הפניתי את כיוון המלחמה. עכשיו תורכם לשלם. אתה וכל החברים שלך." "הו, באמת לאנס," טונו של וינסנט הפך להיות עסקי, זועם במקצת. "אתה באמת חושב שסתם הצלחת להגיע עד לכאן?" לאנס החל לדבר אבל וינסנט חתך אותו. "כל השומרים? ברי החלפה, בובות, לא שווים את הכסף שמשלמים להם. אתה לא באמת חושב שהיית יכול להיכנס עד לפה בלי שיש לי איך להגן על עצמי?" "קורודין לא הצליח להגן על עצמו, והוא היה מלך." לאנס הוריד את ידיו בחזהו וסכין הופיעה בידו, סכין מסולסלת כמו נחש ומעוותת. "את זה אני שומר לאנשים מיוחדים, לאלה שצריכים לסבול." "אוי, אתה כל כך ילדותי!" אמר וינסנט כמו אבא שמאוכזב מבנו הקטן. הוא הכה בנקודה מסויימת בשולחנו והאזור נלחץ. חזית השולחן התפוצצה וכאב פילח את צידו השמאלי של לאנס. הוא נפל לאחור על השטיח והרגיש שחולצתו נהייתה לחה. הסכין נפל מידו והחליק על רצפת האבן. לאנס הושיט את ידו למותנו השמאלי והיא חזרה עם דם. "מה לכל הרוח-אה.." הוא נאנק. וינסנט הופיע מעליו, צלליתו הרחבה מסתירה את רוב האור שהצליח לחדור לחדר. "אתה עוד לא סיימת, חביבי," אמר. "יש לך עוד עבודה לעשות."

 

[Sabre Runner]

1WSA\\/AAAAAAAAAםןךלתץצלךחחוןם8לתתצ

האור היחיד בחדר האבן הקטן חסר החלונות הגיע ממנורת נפט קטנה שהייתה תלויה מהתקרה. הצל העגול הושלך בדיוק על לאנס שישב בכיסא מתחתיו והאור הצהבהב החלש השליך צללים נוספים לאורך ולרוחב החדר. האור המועט לא הפריע לאגרופו של האיש השמן בבגדי העור המוגזמים למצוא את מקומו. לאנס חשב שהפעם באמת לסתו נסדקה כראשו הועף לימין. הוא ירק דם על הרצפה והחזיר את ראשו לפנים. ערשת מאוד עצבנית הייתה על פניו של האיש השמן כששילב את זרועותיו על חזהו. "אה, רצית את זה? פעם הבאה אירק לכיוון שלך." הוא הרים את ראשו ומתח את צווארו. הוא ניסה להרים את ידיו אל פרצופו אבל מיד נזכר שהם קשורות למשענות הכיסא. הוא פתח את פיו ומישש עם לשונו את אחת משיניו הצד שמאל של הלסת העליונה. "לעזאזל, נראה לי שהשתחררה לי שן. אני שונא כשהן סתם מתנדנדות." אגרוף שני הונחת על פניו וראשו עף לשמאל. "הה הה הה," לא היה ברור אם זה היה גניחה, שיעול או צחוק. לאנס החזיר את ראשו לפנים וירק למטה על נעליו של האיש השמן. חתיכת עצם לבנה ומוכרת פגעה בשפיץ נעלו והתגלגלה לרצפה. לאנס הרים את ראשו וחייך עליו. "תודה," הוא קרץ. דלת העץ הישנה חרקה כשנפתחה ווינסנט נכנס, בלי חליפתו הגנדרנית אלא לבוש לעסקים. האיש השמן זז מדרכו ווינסנט נעמד מול לאנס. "אז חשבת על מה שהצעתי?" שאל וינסנט, חיוך מרוצה מרוח על פניו. "למען האמת, כן." אמר לאנס. "הקדשתי לכך מחשבה רבה ונראה לי שהצלחתי למצוא את התשובה הכי מתאימה." "כן?" אמר וינסנט מלא ציפייה. לאנס נראה כאילו הוא מגשש אחרי משהו בחלל פיו. וינסנט התכופף לכיוונו. לאנס היישיר מבט עליו, חייך ורוקן עליו פה מלא רוק ודם. "לך להזדיין!" הוא נשען לאחור, מנער את השיער מפרצופו. האיש השמן לקח צעד לכיוונו אבל וינסנט עצר אותו. הוא שלף ממחטה מכיסו וניגב את פניו טוב טוב. הוא התכוף שוב אל לאנס, מחייך. בתנועה מהירה הוא שלח את ידו ולחץ חזק על מותנו השמאלית של לאנס. פניו של איש הלהבים התעוותו מכאב. הוא נאלץ לתפוס חזק במשענות הכיסא וכמעט קרע אותן ממקומן. "רק תזכור," אמר וינסנט, "שיש לך כדור ברזל, לא סניטארי במיוחד, תקוע לך בבשר. יש לך מזל שהוא פיספס את הכבד אחרת הייתה מת תוך חצי שעה." הוא לחץ חזק יותר ולאנס הסיט את ראשו. שיניו חרקו וכך גם החיבורים של מוטות הכיסא. "בקצב הזה יש לך טיפה יותר עתיד, בזמן שהברזל מרעיל אותך מבפנים. אני מניח שיש לך לא יותר מיום, מקסימום יומיים, לפני שהנזק בלתי הפיך. תחשוב על זה." וינסנט החזיר את ידו וניגב ממנה את הדם שפרץ שוב מפצעו של לאנס. האחרון שמט את ראשו, מנסה להקדיש את כל ריכוזו כדי לא להתעלף מהכאב, בזמן שוינסנט פנה אל הדלת והאיש השמן נראה להוט לחזור לעבודה.