המשחק של דרגורן

snift

New member
ברחוב חסר יחוד בעיר, מתהלך אדם.

מעט גבוה מהממוצע, נעליים שחורות, מכנסי בד שחורות, חולצת בד צמודה שחורה ושיער, איך לא, שחור. שערו מגיע עד כתפיו. על מצחו מטפחת מסוג כל שהוא, או אולי סרט, מקיף את מצחו ונקשר מאחור, צבעו שחור כצבע בגדיו, במרכז הסרט, על מצחו של האיש יש ציור אדום כל שהוא. הילוכו ישיר, אך מעט קופצני. פוסע בין בתי הרחוב, מביט לפה ולשם. לפתע עוצר ונושם עמוקות, נראה מתענג על צלילות האויר. מספר רחובות הלאה משם, חומת העיר מתנוססת. קירות אבן שמטרתם להגן על הפנים מפני החוץ, אך במקביל כולאות את הפנים בפנים.., לאחר עיון נראה כי מבטו שחור העיניים פשוט מחליק על החומה כל פעם שהיא בשדה הראיה שלו. בנקודה מסויימת על החומה יש התרחשות כל שהיא, אך היא אינה נוגעת לו. ילדים עוברים ברחוב, לידו. נראה כי הם משחקים במשחק על שהוא. מבטו עובר עליהם ולרגע מתעוות פיו לכדי חיוך. פניו כולן משחקות תפקיד בחיוך זה, למעט עיניו. נראה כי אחד הילדים מוצא את החיוך שובה לב ומחייך חזרה. הילדים מתרחקים, השקט חוזר לשרור ברחוב.
 
בעודם צועדים ביער לכיוון העיר

הופיע מול הנזיר והלוחם כאילו משום מקום אדם בעל בגדים שחורים שיער שחור ועיניים שחורות ובעלות מבט מאים צבע עורו היה לבן כשלג הו הסתכל עליהם לשבריר שניה והמשיך בדרכו לכיוון העיר
 

0Pandemonium0

New member
הוא הביט על העוברים והשבים מבין

צללי הסמטא, בה עצר כדי לברוח מהחום הנורא ששרר בעיר. זה לא היה מפליא בהתחשב בבגדיו: גלימה חומה כבדה שכיסתה את כל גופו, ובעלת צווארון עגול שהסתיר לגמרי את צווארו. מתחת לגלימה, הוא ניגב את הזיעה שעל כפות-ידיו במכנסיו ונאנח בעייפות. זה היה מסע ארוך ומפרך מ"הל", ביתו שמתחת להרי המזרח, לעיר שבה מתקיימת כל עשר שנים תחרות שתוכל להעניק לו כוח עצום, כוח שיעלה את הל אל מעל פני האדמה, אל השמיים, ויחזיר למלכה ולנתיניה את כבודם האבוד. דבר לא עמד למנוע ממנו לנצח, דבר לא הפחיד אותו, אפילו לא הסיכוי להיהרג באחד הקרבות. הוא ידע שהוא מסוגל לעמוד באתגר, הרי אחרת לא היה נשלח. המלכה סמכה עליו, והמחשבה גרמה לו לחייך בסיפוק וביטחון עצמי. משב של רוח חלף ברחוב, ולבוש הגלימה יצא מהסמטא ופסע לתוכו. זה היה קריר ומרענן. שיערו השחור הארוך התנופף והפוני שלו הצליף בפניו. עיניו סגולות האישונים הביטו למעלה, למטה, ימינה ושמאלה, סורקות את כל האיזור. דמות לבנה השקיפה גם כן משבשבת שעל אחד מגגות העיר, דמות אחרת זינקה מחומת העיר עליה ישבה בעודה מבצעת תרגילי אקרובטיקה מדהימים. שומר משומרי העיר זינק ממגדל השמירה שלו והחל לרוץ. "המ. התחרות השנה תהיה מעניינת." אמר פנדמוניום, ואחרי הפסקה קלה נאנח שוב. "הגיע הזמן. למען הל, למען טורמויל, למען המלכה." והוא החל לפסוע ברחובות העיר באיטיות.
 
האדם בבגדים השחורים

נכנס אל העיר והחל להתהלך ברחובותיה כל העוברים והשבים נרתאו ממנו אך לא יכלו להגיד למה
 
לאחר זמן קצר

נכנס האיש בבגדים השחורים לבניין שככל הנראה היה נטוש שם הוא מצא פתח ברצפה שהוביל לחורבות העתיקות הוא חשב לעצמו: "יש לי הרגשה שאני מתקרב לרמז הראשון שלי"
 

Painkiller1989

New member
אני ממשיך את השרשור מפה

"אם כך, נעלה לחדר מספר 12 שהוא במקרה גם החדר בו אני גר, עוד עובדה שלא ידעת עלי, אני גר פה בפונדק, זה ביתי השני, הבית שלי נמצא במרחק יום רכיבה מפה, בית הורי" אמר המשכח ואז פנה לכיוון המדרגות, ואז ראה את אביה של מינרוה, בעל הפונדק, ארדיל, הוא ניגש אליו ואמר "ארדיל יודע אתה על אהבתי אל ביתך, ואני רוצה לבקש ממנה את ידה, אך צריך אני קודם את אישורך שלך" אמר דימבל בטון מכובד. "יודע אני יודע, ומכיר אני אותך כבן, גיבור מלחמה, אדם טוב לב אך מסוכן, ולמרות הסכנות בך מקבל אתה את אישורי, אך חכה שבוע עד יום ההולדת של בתי, יום הולדתה ה-18. "אם כך תודה לך ארדיל, מכבד אני אותך כאב, למרות שלא ראיתי את אבי שלי מעולם" אמר דימבל לארדיל, לחץ את ידו ופנה אל הנזיר. "יום גדול הוא היום" אמר דימבל לדרור בזמן שאלה עלו במדרגות למעלה "קיבלתי את אישורו של ארדיל, בעל הפונדק, להינשא למינרוה, בתו, הנערה שהגישה לנו את הארוחה, אני מאוהב בנערה מאז הגעתי העירה לפני שנתיים" דימבל הוציא מפתח מכיסו פתח את הדלת ושניהם נכנסו לחדר. החדר היה בגודל ממוצע מיטה, ארון בגדים קטן, ומחיצה ומאחוריה חור לביוב. בפינת החדר עמד שולחן קטן ו2 כיסאות ומעליו חלון שהיה פתוח כעת והכניס משב קר של רוח נעימה. "שב" אמר ואז ניגש אל אחד הכיסאות והתישב בעצמו. _________________________________________________ אה ואגב, פנריס, אני לא זר בעיר, אני שומר ממשמר העיר, כבר שנתיים.
 

Dror Bar

New member
דרור בדק שהדלת נעולה ואז

הוריד את חולצתו והראה למשכח את גבו.. היו מצויירים שם שני ציורים כמעט חופפים גבי אחד עם המים עם הפתח שלו למעלה והשני למטה. " שני הסמלים האלה שייכים לשני האלים - ארוס אל הנבואות הטובות, ואריס אל הנבואות הרעות, מצאו אותי עם הסמלים האלא על הגב. איתם קיבלתי את האבן כל חודש מישהו זר שאני מכיר בו כחבר צריך לפורר את האבן אם אף אחד לא יפורר כוחי יאזל במהרה, והשתנה לדבר מעוות, כמובן שאף פעם לא הגעתי למצב הזה". המורה שלי הסיק שהמחלה / קללה מקורה באבן, הוא נתן לי מגילה שבא שאלה / או משפט שאני לא מבין הוא אמר לי שכאשר מישהו יצליח לקרוא את המשפט הזה המילים ישתנו לשפה ברורה שתסביר לו כמה דברים - המילים עצמם אמורים לסמל רק סוג של קסם אך אני חושד שהוא קשור אלי". " כמו כן האחל לך איחוליים על נישואייך הקרבים". לפתע קדרו עיניו של דרור ובקול רועד אמר:" אתה רואה את שתי הסמלים או רק אחד מהם?... __________________________________________________________________ זה לא מבחן תדע
 

Painkiller1989

New member
"אני וראה את שני הגביעים"

"ואני גם יודע מה משמעותם, אספר לך קודם את סיפור שמי ואז גם תבין איך נודע לי הסיפור על הגביעים, אולי אפילו אספר לך משהו שאינך יודע" אמר דימבל, ולרגע שקע בהרהורים "לפני 6 שנים גויסתי מבית הורי למלחמה שנגמרה לפני שנתיים אני מניח ששמעת עליה, ההפיכה בממלכה השכנה, ההתנקשות במלך שלה" אמר דימבל "עברתי אימונים מפרכים ואומנתי להיות אחד מהמתנקשים המלכותיים, אני לא זה שירה את החץ לראשו של המלך אבך היה זה אדם שאני מכיר, חבר שהתאמן איתי" לאחר ההתנקשות נגמרה המלחמה אך נשארו בידי הצבא שלנו עשרות בני ערובה, הם עברו הרבה עינויים כדי להוציא מידע על הממלכה השכנה, וכמובן יש את עלה שאיבדו את שפיותם בזמן העינויים, ומי היה שם כדי להביא אותם למנוחה, משכח הכאבים, פגיון חד בלב מאחור, וכל כאבם הפסיק" לאחר הפסקה קצרה אמר "כעת אולי תחשוב שאני אדם נורא, אך היו אלה פקודות המפקד, ואם הייתי מסרב, כמובן הייתי נחשב לסרבן פקודה והייתי מושלך לכלא וזה היה הורג את ליבה של אמי" כעת עלתה דימעה לעינו של דימבל אך זה מיהר לנגבה לפני הנזיר שם לב "אם כך, במקום סרבן יצאתי גיבור מלחמה, והתקבלתי לעבודה במשמר עיר הבירה" "ועכשיו לסיפורך, אחד המעונים היה שייך לכת שניסתה לאזן בין הטוב והרע בעולם, ישנה נבואה עתיקה שאומרת שאם יוולדת בן לנביא טוב ולנביאה רע או להיפך, תתחיל המלחמה האחרונה בין הטוב לרע, מלחמה שלבסוף תאזן לתמיד בין הטוב והרע" כעת כאשר הבין דימבל את המשמעות של המילים שיוצאות מפיו הוא נתקף בהרגשת משונה, הוא הניח שזו הרגשת הפחד שמעולם לא תקפה אותו,"אם כך אני מניח שאתה "בן הנביאים" יש לי שאלה אליך, האם אתה מרגיש לפעמים כאב באחד הגביעים ולפעמים בשני?" תהה דימבל.
 

Fenris

New member
פנריס שיחק בשאריות הנזיד

עם הכף ביד אחת, מחזיק את ראשו בידו השניה. מי שעבר לידו יכל לשמוע אותו שר לעצמו שיר חרישי. שיר ללא מנגינה של ממש, הוא רק מתח את ההברה האחרונה של כל שורה כדי ליצור ניגון מתמשך: "היא היתה יפההה, אהבתי אותההה, היא אהבה אותייי, היא לא ידעה מי אנייי; כולם בכפר קינאווו, כולם חקרו ושאלווו, איש לא האמייין, איש אמון לא הפגיייין; למה היא נעלמההה? למה היא הלכההה? זה לא אני! לא נגעתי בה! אני נשבעעע...." "אבל הם לא האמינו לי..... הם רצו להרוג אותי.... הייתי חייב לברוח.... כן, חייב, הייתי, כן, לברוח משם מהר מהר מהר מהר מהר שלא יתפסו אותי שלא יתלו אותי הם אמרו שאני רוצח הם אמרו שאני רע הם אמרו שאני מתועב אני לא לא לא לא לא..... אני לא פגעתי בה! אני לא נגעתי בה! אני אוהב אותה..... אהבתי.... אוהב..... איפה היא? היא איננה..... זה לא אני.... היא בטח תחזור! אני צריך לחזור, לפגוש אותה! היא לא שם..... הכפריים שם..... הם רוצים עדיין לפגוע בי.... אני לא יכול לחזור... אני רוצה לחזור לא יכול לחזור אני לא שייך לכאן אני כבר לא שייך לשם אין לי מקום.... אני זר כאן, אני זר שם, אני זר בכל העולם, חה חה חה, חרוז.... כמה משעשע... אני לא רוצה לחשוב עוד... עוד... עוד... נזיד? (הוא הרים את ראשו, וקולו התגבר) מינרווה? אפשר עוד צלחת? אני אשלם לך, מבטיח. רק עוד אחת? בבקשה....?"
 

JuffoWup

New member
לינדור היה נפח כבר עשרים שנה

הוא אהב את עבודתו, הצליל של הפטיש על הברזל הקר, חום הכבשן ואור האש המרצדת על הקירות. הוא הרהר על צבע החדר שיצבע לילדיו כאשר נכנס לתוך הנפחיה ושמט את העצים מידיו; פנים הבקתה היה מכוסה בחומר אדום מעוטר בנימים ורודים שפעם בקצב איטי, כל קירות הבקתה, הנשקים, ערמות הפלדה מכוסים באותו גוש בשרני משונה וזר. הוא התקרב אל החומר ונגע בו בקצה אצבעותיו. הצרחה נשמעה בכל הרחוב, מרעידה את קירות הבקתה ומשתיקה את הרחוב הסואן, באותו רגע של שקט, ילד החל לבכות מאחד הבתים.
 

0Pandemonium0

New member
פנדמוניום עצר למשמע הצרחה האיומה.

וכך גם כל שאר האנשים שחלפו ברחוב. הקול הגיע מהרחוב המקביל, אליו הביט שחור השיער מצדה האחד של הסמטא המחברת בין הרחובות. הוא סובב את גופו אליה והחל ללכת באיטיות כדי לבדוק את מקור הרעש.
 

Fenris

New member
"זה לא אני!"

צעק פנריס למשמע הצעקה, בעודו קם במהירות והופך את הנזיד על פני השולחן. "מה זה היה? מינה? לא, מינה איננה כבר. אבל אולי היא חזרה? היא צעקה? זו לא אישה... או שכן? אני לא יודע.... לא יודע... לא יודע... כן? לא? אני צריך לבדוק מה זה היה. כן כן כן כן לבדוק מי זה צעק אולי אני יכול לעזור לו, והוא יגיד לי איפה מינה.... למה דשהוא יידע איפה היא? אלי הוא לקח אותה? מינה, מינה מינה מינה שלי... בסכנה! כן - הוא חטף אותה, והיא ניסתה לברוח, והכאיבה לו, והוא צעק! היא יודעת להילחם, מינה שלי.... כן! אני אמצא אותה! אני אעזור לה!" בזריזות שלא אופיינית למראהו זינק פנריס ממקומו ויצא בריצה את דלת "האריה המזמר". עיניו פעורות לרווחה, מבטו נראה נחוש בפעם הראשונה מאז הגיע לעיר, הוא רץ לכיוון הצרחה, וכמעט נפל על גבו כאשר נתקל בפנדמוניום ברחוב. "אופף! אוי לי, סליחה, לא התכוונתי.... זוז, בבקשה ממך! אני חייב להגיע אל מינה! היא צריכה את העזרה שלי! אתה עומד בדרכי, אדוני, זוז נא מהר! מינה!" הוא קם והחל מתקדם שוב לכיוון הצרחה.
 

JuffoWup

New member
הבקתה היתה שקטה,

באמצע עיר רועשת, בקתת הנפח היתה שקטה, שלט הסדן התנודד קדימה ואחורה עם הרוח, החלונות נעו באיטיות, הדלת היתה פתוחה- אבל הבקתה היתה שקטה, שתיקה כזו שמעבירה צמרמורת ומעמידה את השערות על גב היד.
 

Painkiller1989

New member
ברגע שהמשכח שמע את הזעקות

הוא ניגש לחלון, לפני שהנזיר הספיק לענות לו, והציצ החוצה, הוא בדיוק ראה את האדם שישב לידים למטה ומלמל לעצמו משהו כל הזמן ניתקע באדם בבגדים שחורים קם וומשיך לרוץ הוא תהה מה קרה שם ומי צעק, הוא רצה לצאת אך לא ידע מה לעשות הוא הסתובב ואמר לנזיר "דרור, לא ענית לי על השאלה לגבי הכאבים, ואני חושב שכדאי שנצא החצוה משהו מתרחש שם ואני שומר העיר, חייב לשמור על סדר בעיר"
 

Fenris

New member
פנריס הגיע לדלת החנות,

ונעמד בפתח, לא מאמין למראה עיניו; נראה היה כאילו פנים הבית הפך לקרביה של חיה מיסתורית. הקירות, האח, החלונות והריהוט היו מכוסים בשכבות רקמה חיה ופועמת. "מינה...?" לחש פנריס בקול רועד. מבעד לטירוף, חדרה לראשו ההבנה שמינה לא תהיה כאן, אבל הוא נקלע למצב ביש שאולי לא יהיה קל לסגת ממנו. בשתי ידיו אחז בידית הסכין הגדולה שהיתה תלויה מחגורתו ובנדנה, שולף אותה לאט ובזהירות, באופן תת-מודע משתדל שלא לגרום לרעש גדול מדי. גופו החל מתקשח, שריריו נדרכים. למעשה, נראה היה ששריריו גדלו בזמן שעמד שם, בפתח החנות. אזניו זזו אחורה וקדימה, נחיריו התרחבו, והוא החל מרחרח את האוויר, כמו שכלב ציד מחפש אחר שועל. מבטו המטורף התחלף במבט רציני, עיניו נראו ממוקדות יותר, ולמרבה הפלא - אם היה מי שיראה - עיניו הפכו צהובות. "מממממממ....." נהם פנריס, חושף שיניים. "מה הולך כאן, לעזאזל?" אמר בקול עבה מהרגיל, שהיה מפתיע אפילו את פנריס עצמו אם היה שם לב לכך. --------------------------------------------
מצטער ג'אפו, אין לי שום רעיון מה זה הגוש הזה. אתה תצטרך לקדם את העניין מפה (אני לא מתכוון לגעת בזה, זה בטוח...). או אולי מישהו אחר עם רעיון טוב?
 

JuffoWup

New member
הבקתה רטטה קלות כאשר המייקון

חש את הקרבה של יצור נוסף אל תוך הבקתה, החומר הבשרני החל לפעום מהר יותר, כאילו היצור הזר מתרגש או מפוחד, ואז באחת מפינות הבקתה שכוסתה כמעט כולה למעט כמה מרצפות בכניסה לחדר החל הבשר להתנפח ובשניות מועטות מתוך הגוש בקעו פנים אנושיות, פנים של גבר בשנות העשרים לחייו, פנים של נפח שלא ידע דבר על הנון ועל הריק עד לפני כמה רגעים. פניו של האדם היו חסרות הבעה לחלוטין, עיניו פקוחות לרווחה והוא מתבונן בחלל הריק, לפתע הוא פוצה את פיו ומדבר: "ג'אפו'וואפ ממלא את לבי חום ואני עונה, הנןו אשר התקרב אלינו- מדוע אתה פה?", הקול של הנפח חלול וחסר רגש, רק פיו נע בזמן שהמילים בוקעות מגרונו, עיניו נשארות תקועות באותה נקודה מסתורית אשר אליה הוא בוהה.
 

Fenris

New member
פנריס נרגע מעט למשמע הקול.

איכשהו, המעבר מסכנת-נפשות לשיחה ולא לקרב החזיר אותו למצבו הקודם, והוא שוב נראה אותו אדם מבולבל. "שמעתי צעקה.... מינה! איפה מינה? אתה יודע אולי? מי אתה? אתה... אתה מוכר לי... כבר שאלתי אותך את זה? כן? לא? מאיפה אני מכיר אותך? היית כבר בפונדק, אני זוכר... באתי אליך לעזרה.... שאלתי אותך כבר על מינה? לא זוכר, לא זוכר... הנפח! אתה חידדת לי את הסכין הזו! כן... רגע... מה קרה לך? מינה... מינה לא יכולה לעשות דברים כאלה.... מה קרה? מי עשה לך את זה? אתה אמרת שלא ראתי אותה בחייך, אני זוכר עכשיו... אתה בסדר? אתה צריך עזרה? שמעתי צעקה... צעקה חזקה... זה היית אתה! נכון...? אני יכול לעזור לך? אולי לקרוא למרפא? מה לעשות מה לעשות מה לעשות...." סכינו בידו, הוא המשיך במלמוליו, לא יודע כיצד להגיב למצב המוזר של הנפח.
 

0Pandemonium0

New member
"היי, אתה!"

פנדמונים הביט בפנריס. "מה אתה ממלמל שם? תגיד לי מה קורה כאן! מי זו מינה? מי זה הנפח?"
 

0Pandemonium0

New member
פנדמוניום פסע אל תוך החדר באיטיות,

חולף על-פניו של פנריס מבלי לתת מבט אחד בו. עיניו הסגולות התמקדו בגוש הבשר האדום, ואז בפנים המדברות. "ג'אפו'וואפ ממלא את לבי חום ואני עונה, הנון אשר התקרב אלינו- מדוע אתה פה?" פנדמוניום הביט אל פנריס. "מה, לעזאזל...?"
 
למעלה