שלי, כל זוגיות טובה - מהותה קבלת
השני, קבלת שונותו של השני, והשלמה ופשרה על העניינים שאין בהם תמימות דעים. טבעם של שני בני אדם שהם שונים ורצונם שונה. על אחת כמה וכמה כשהאחד זכר והאחרת נקבה. ולכן, כל עוד מתוך רצון טוב האחד מתפשר באותו הרגע ומרצה את בן/בת זוגו/זוגתו, מתוך אהבה ומתוך רצון לחזק את הזוגיות, אני לא רואה בזה כניעה, וודאי לא אונס. ואני כולל בזה את כל התחומים, ולא רואה מקום להעמיד דווקא את המחום המיני כל כך בנפרד. בני זוג יכולים לרצות באותו רגע ארוחה שונה - האחד יעדיף בשר והאחת צמחוני, אז או שימצאו מסעדה שמגישה תפריט מגוון, או שאחד מהם יתפשר באותו רגע, ויאכל מה שהאחר מעדיף. מי יתפשר? בזוגיות טובה בד"כ יתפשר זה שבחשבון מהיר סובל הכי פחות מהפשרה באותו רגע. מחר הקומפוננטים ישתנו, והאחר יתפשר, כי במקרה מחר לו זה יהיה פחות חשוב . כך גם (גם, גם, ולא רק!) בסקס. האחד רוצה באותו רגע, והאחר עייף, תשוש, סתם לא בא לו. אחד יוותר. מי אמור לוותר? מי שסובל הכי פחות. אם אחד מבני הזוג מאד רוצה, והאחר מעריך שתסכולו (של החרמן) אינו שווה את העייפות של השני, הוא ייעתר ויקיים יחסים, לא מתוך כפייה, אלא מתוך אהבה ורצון לעשות טוב לבן/בת הזוג. ואם העייף - הוא מאד עייף או לא במצב רוח - אז החרמן יוותר , מתוך אהבה ורצון לעשות טוב לבן/בת הזוג. הרי הוא/היא לא ירצו לקיים יחסים שמטרידים את בן/בת זוגם. כך זה אמור להיות בזוגיות טובה. אם בן/בת הזוג חשים שהם מקריבים קרבן או נכנעים לתכתיבים, או חשים אנוסים - יש להם בעייה כפולה, גם עם עצמם ועם מה שהם עושים, וגם עם הזוגיות שלהם עם בני זוגם. הערה קטנה: כתבתי בלשון זכר והדוגמאות לפעמים בלשון זו ולפעמים בלשון זו. לענ"ד הדברים אמורים להיות תקיפים לשני המינים, כך שאל תתפסו אותי במילה, כאילו התכוונתי שדווקא הגבר צריך או דווקא האשה צריכה.
