חוששתני שמה שקורין "אינטואיציה",
"חושישי" ובשאר כינויים חנפים, זה סוג הקשב שמפתחים כדי לשרוד בתנאי דיכוי. הוא איפיין במובהק את המשרתים בבריטניה ועבדים בכל מקום ובכל זמן שהוא, וקל מאד לזרז את התפתחותו באמצעות חינוך: "את לא רואה שהוא לומד? אל תציקי לו עכשיו." "אולי תגשי אליה? את לא שומעת איך היא בוכה? וקחי איתך את הבקבוק" "אין לי זמן לשטויות שלך, במקום להסתובב בין הרגליים עשי משהו מועיל." במשך הזמן לומדים לתרגם במהירות שפת גוף, טון דיבור, אפילו עפעוף. מזכיר לי רופא שיניים שבדק אותי פעם, וזיהה מתי הוא מכאיב לי לפי התרחבות הנחיריים. מי לעזאזל טורח ללמוד איך אנשים מגיבים לכאב, אם הוא יכול לחכות שהם יאמרו בעצמם כשכואב להם? על התפיסה האקזיסטנציאליסטית חשבתי שדיברנו כבר, אבל על רגל אחת ובפשטנות רבה: אדם הנולד לעולם נתפס על פיה כמי ש'הוטל' אליו, ועדיין אינו בבחינת 'קיים'. ההזדמנות להתפתח ממצב ה'הטלה' מתרחשת רק לאחר ההיתקלות במוות. רק כשאדם תופס את סופיות החיים, הוא עשוי להיעשות מודע לאבסורד הקיומי: הלידה, החיים והמוות שרירותיים ואין להם משמעות ולא תכלית מובנית משל עצמם; וגם היכולת ליצור קשר עם אנשים הוא אשליה, שאינה יכולה לחפות על הניכור. מכאן ואילך יש בפניו ברירה בין שתי דרכים: - האחת היא "אכול ושתה כי מחר נמות" (המיוצגת היטב בדמותו של דון ז'ואן). - האחרת היא ה'מרד' באבסורד הקיומי, באמצעות התעקשות על מתן משמעות לחייו. המרד באבסורד כרוך במאבק יומיומי סיזיפי, ואין לו שכר מלבד עצמו; אבל זוהי הדרך המאפשרת לאדם להיעשות מ'מוטל' ל'קיים'.