מרבי-ומורי, החופשי הגמור ז'בוטינסקי
(וזה לא סיפור גדול). בגיל 14 עבדתי חצי מחופשת הקיץ במשרד של מפעל מתכת - הוצאתי הזמנות של זכרים ונקבות, הנפקתי כמה חשבוניות ותעודות משלוח, עניתי לטלפון ולתכתובת. בניגוד למפעל שהסתובבתי בו קודם, רוב הזמן הייתי לבד והשתעממתי, אז הצטיידתי בכתבי ז'בוטינסקי וקראתי אותם שם. קודם את "שמשון" ו"חמשתם", אחר כך הסיפורים הקצרים ואז את השירה. כל כך התלהבתי, שבאוגוסט המשכתי לנאומים ולמאמרים; ובספטמבר הלכתי לחפש את תנועת הנוער שלו והצטרפתי. העסקנים במצודת זאב היו בבחינת אכזבה והיו לי חילוקי דעות קשים עם תומכי הטרנספר, אבל נשארתי חברה פעילה בתנועה (ובמפלגה) עד אחרי השירות הצבאי. ה"בון-טון" של בית"ר כלל יחס של כבוד לדת היהודית כמורשתנו הלאומית, ובגיל 18 לקחתי את זה צעד קדימה והתחלתי ללמוד על יהדות כדי להכיר את המורשת הזאת. עד מהרה נפגשתי עם "רבנית" (רעיה של רב) ובטירונות, למרבה הגיחוך, היו לי כבר כלים נפרדים (סכו"ם חדפעמי לחלב). לא יכולה לומר שדבריה של הגיברת הרשימו אותי. הייתי סגורה על זה שאין השגחה אישית מכיתה גימ"ל, אבל עניין אותי איך יהודים אמורים לחיות, אז הקשבתי בתשומת לב; והתחלתי לשמור כדי לראות איך זה ואם אני יכולה לעמוד באיסורים. זה היה כמו צום ביום כיפור: מאתגר, עם תחושה נלווית של מין גאוות יחידה כזו. במקביל עשיתי ג'אגלינג בתפיסה האקזיסטנציאליסטית שלי, סיפרתי לעצמי שגם לטבע אפשר לקרוא אלוהים, ושזו הדרך שלי להעניק משמעות (לאומית) לקיום שלי. זה נמשך כמה חודשים, עד שגברת-רבנית החליטה שהגיע הזמן לדיני טהרה, ובדרך השמיעה לי, בתגובה לאחת השאלות שהעליתי, את התשובה האלמותית הבאה: "לגבר יש שכל, לאשה יש אינטואיציה". הצירוף הזה הרג אותי. הרעיון שחצי המין האנושי אמור להשתמש בתאים האפורים שלו כדי לחשוב, בעוד החצי האחר אמור לדחוף חתיכות מוסלין לואגינות שלו ולהתעמק בצבען, היה הרבה יותר מדי בשבילי. חזרתי הביתה מה-זה-כועסת. כתבתי שיר מה-זה-כועס. וזרקתי את הכבוד-למסורת-אבותי הישר לפח. זה כנראה לא הדבר הנכון לומר למישהי שגדלה בין מחרטות במפעל לעיבוד שבבי. ואבא שלי בכלל חילוני.
