......................../images/Emo104.gif
היא יושבת במקומה הקבוע ליד החלון, בספסל השניים-לפני-אחרון. עיניה החומות מקובעות על החלון המטונף, מנסה לקלוט משהו מהרחובות העוד יותר מטונפים שנגלים לה. הנסיעה עוד ארוכה, הם רק יצאו מהתחנה המרכזית. האוטובוס עוצר בתחנה שאחרי התחנה המרכזית, קבוצה גדולה של אנשים עולים לאוטובוס. משעמם לה, היא מוציאה את הפלאפון הכסוף מהתיק הקטן שלה ומחייגת את המספר של חברתה הטובה ביותר. היא לא בבית, היא משאירה לה הודעה ומנתקת בחוסר רצון. האוטובוס עוצר בעוד תחנה, הנהג מנהל ויכוח מייגע עם זקנה שמתעקשת להכניס את כלב הפינצ´ר שלה לאוטובוס. לבסוף הזקנה והכלב נכנסים, והכלב לא מפסיק ליילל ולנבוח. היא מוציאה פנקס קטן מהתיק שלה, מסמנת וי ליד השורה "להתקשר לרויטל". מאז שהיא זוכרת את עצמה הייתה מסודרת ומאורגנת בצורה מפחידה לפעמים. האוטובוס עוצר בעוד תחנה, הכלב ממשיך לנבוח, שני ילדים מרעישים במושב שלפניה, זוג מנהל ויכוח באמצע האוטובוס. האוטובוס מחניק ומלא ברעש, בקושי שומעת את עצמה מזמזמת את השיר האחרון שנקלט לה בראש. האוטובוס מגיע לתחנה הלפני אחרונה. גבר צעיר, בערך בגילה, עולה לאוטובוס. הוא מתיישב לידה- המקום הפנוי היחיד באוטובוס. היא פונה לבחון אותו ונתקלת בחיוך מושלם של שיניים צחורות. עיניו השחורות, החודרות, ניבטות אליה מתוך פרצוף שזוף שתואם אותן. הוא מניח את תיקו על ברכיו ומחפש בתוכו משהו. היא ממשיכה להביט בפניו היפות, לא אכפת לה שהוא שם לב ויודע שהיא מסתכלת עליו. היא נהנית לגרום לו מבוכה. הוא מסב את פניו אליה, מחייך לה שוב, ולוחש שלוש מילים שלא הצליחה להבין אותן. ואז שקט.