באאאאנות...

[EVE Lights]

טחחחחחח.

איך נבהלת...

 

[patito ƒeo]

מהמם...../images/Emo13.gif../images/Emo182.gif../images/Emo107.gif

למרות שכבר אמרתי לך במסנג´ר, זה מהמםם!!!

 

[Mashina Girl]

../images/Emo26.gif../images/Emo28.gif

ואוו..יש לי מלא... אני מעדיפה לא לשים אותם כאן..אז אני אשים משהו שכבר שמתי..ואוסיף עוד משהו שגם כן באותו נושא שכתבתי.. אם את רוצה באופן אישי..ממ..תקבלי

. בכ"א - את הראשון לא ממש אהבתי.. השני,לדעתי זה הדבר היחידי שכתבתי וממש שיקף את כל מה שהרגשתי.. ממ הנה לך; סבא .. אני מתגעגעת ואוהבת, אינני יודעת במדויק היכן אתה, אך אני יודעת שאתה נמצא - איפשהו,שם,בשמי התכלת. עזבת,ככה,בלי לומר שלום, עזבת,סתם ככה,באמצע היום. השארת אותי לבד,עצובה ובוכה,עליך. יושבת ותוהה איך אחיה בלעדייך. תמיד היית אוהב את כולם, תומך,עוזר ואכפתי. לקחו אותך ממני,מהעולם, ועכשיו,אתה לא כאן,לידיי. שום דבר אחר לא יוכל למלא את החלל שאתה מילאת בליבי,שום דבר. אוהבת אותך,סבא... ------------------------------- סבא .. היום ראיתי אותך,אחרי שלוש שנים. אחרי שהרגשתי שאני מוכנה לזה. עכשיו,אתה כבר נראה כמו כולם,כולם דומים. בעצם,מה שמאפיין אותך ואת שכנייך בביתך החדש,זה שכולכם בעצם גרים מתחת לאדמה, והדלת שלכם,היא מין אבן מוזרה,שלא ניתנת להזזה. החיים אצלכם שקטים,יותר מדי שקטים. ללא דיבורים,ללא נשימות,ללא חיים. אתה יודע,עמדנו כולנו סביבך,סביב ביתך החדש היום, סבתא בכתה,חיבקתי אותה חזק,בכיתי איתה,בתוכי. התביישתי שיראו אותי בוכה,אבל אחר-כך זה פרץ,ללא שליטה. הסתכלתי על האבן הזאת,המוזרה,שקרוייה מצבה,שבעצם מכסה אותך, שמך היה חרוט עליה. ולמטה,היה חרוט: "אבא,אתה חסר". חסר. בהחלט חסר. לא יכולתי להאמין ששם נמצא אדם,שפעם היה ..סבא שלי. שפעם היה משהו שכל-כך קרוב לליבי, שפעם היה משהו נושם,חי,טוב לב. היה חם, אני יודעת בתוך תוכי, שמשב הרוח שפתאום היכה בנו,ורק בנו,לא היה סתם. זה היית אתה,שדאגת לנו,שלא יהיה חם. הרגשתי אותך,סבא .. לאחר כל התפילות, כל אחד בתורו בא,ודיבר איתך,נישק את "הבית" שלך. הגיע תורי,בסוף. רציתי להיות איתך,לבד. לא רציתי שיהיו שם אנשים. בסופו של דבר התיישבתי על ברכיי,ו..נגעתי .. "בך" .. דיברתי אליך,מהלב. בכיתי. אמרתי שאני מתגעגעת. כל מה שנותר ממך זה מין מקום קטן,שניתן להדליק בו נר, לבקר אותך,לדבר אליך. אבל זה לא הדדי. אי-אפשר לקבל חיבוק אוהב כמו פעם,נשיקה קטנה, או איזשהו חיוך,או קריצה. שאני חושבת עלייך,אני נזכרת בזה שהייתי קטנה, תמיד הייתי באה אליכם. תמיד אני וסבתא היינו מנסות לגרום לך "לקנא",שאני איתה. בצחוק. מן משחק שכזה. הלוואי ויכולתי להחזיר את הזמן הזה. הלוואי. מתגעגעת. מאוד. אני.

 

[otem®]

מקסים!../images/Emo7.gif

גם שלך וגם של שרוכניט ניט...

 

[lighter]

וואו...

את שניהם אהבתי, אבל את השני אהבתי יותר... אם את רוצה-תשלחי לי במסרים או באיציק או במסנג´ר משהו שכתבת...אבל רק אם בא לך... שני השירים ממש יפים...והם ממש מרגשים..הם הזיזו לי משהו...וקצת קשה להזיז לי דברים שם בפנים...

 

[taltal girl]

../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif ../images/Emo25.gif

פשוט מדהים!! אין מילים

 

[EVE Lights]

ליזה, זה ממש יפה... ../images/Emo10.gif

ואני רוצה לקרוא עוד דברים שכתבת... אם תוכלי לשלוח לי בהזדמנות.

 

[Mashina Girl]

בהזדמנות...../images/Emo25.gif../images/Emo28.gif

 

[Art Of Madness]

ליזה..../images/Emo187.gif../images/Emo19.gif

זה פשוט מדהים גרמת לי לבכות אמא איזה מרגש

 

[Mashina Girl]

וואו..אופס.. ../images/Emo28.gif

סורי... אממ...טנק´ס בוּב..

 

[Art Of Madness]

../images/Emo24.gif../images/Emo187.gif../images/Emo19.gif

 

[the silence girl1]

יש...

אבל מעדיפה לא לפרסם... חלקם גם די קיטשיים ומשעממים...

 

[צהובה בדם ובנשמה]

וואל, ME! ../images/Emo104.gif

ד"א קראתי ת´סיפור של אורית ות´שיר של קטי- יא מוכשרות!! אהבתי

אז מה שאני אשים כאן זה לא שיר וגם לא סיפור, זה יותר מכתב לעצמי או איזה קטע כזה ששמתי כאן בפורום לפני הרבה זמן, ועכשיו כשאני קוראת את זה אני נזכרת בהרבה ימים יפים אבל גם בכמה זה היה ילדותי...זוכרות את זה?

מכורה/ יעל פל"ג/ 19/02/02 --------------------------- חלק א´ מאז שהתאהבתי בו, הכל שונה. אני באה לאימון, מסתכלת רק על האימונים שלו, רק על איך שהוא צועק, רק על איך שהוא מחלק הוראות לשחקנים האחרים, ומתפקעת מצחוק מהקול המדהים שלו. מתפקעת מצחוק מהמבטא החמוד שלו, ואיך הוא אומר אוֹרי במקום אורי. אני מחייכת כשהוא עושה את תרגילי המתיחות שלו, כשהוא עושה גשר במשך כמה דקות בלי לזוז, כשהוא מתיישב עם ראש בין הרגליים או עושה גילגולים על הדשא. אחר כך, כשיש משחק באימון, אני מסתכלת איך הוא קופץ ועוצר כמעט את כל הכדורים. אני מדמיינת מה הייתי אומרת לו, מה הייתי עושה אם רק היה לי אומץ. וכשנגמר האימון ואני מחכה לשחקנים ומבקשת מהם חתימות ולא מתביישת- פתאום לידו נעלם כל האומץ. חברה שלי צריכה לבקש חתימה במקומי. וכשחברה שלי סיפרה לחברה אחרת כמה "מרטין חתיך" ובדיוק הוא יצא מחדר ההלבשה ושמע אותה וחייך, כמעט צעקתי כמו מפגרת. מזל שלא. הוא מסתובב כדי להישען על הקיר ולחתום למישהי, ואני מושיטה ידיים וכמעט כמעט נוגעת בגב שלו. כמעט נופלת מהריח שלו, מהקרבה שלו, מהמראה שלו. ואחר כך, כשהוא אומר במבטא המצחיק שלו "ביי, להתראות!" ומסתובב למבט אחרון על כולנו, אני מתעמקת בעיניים שלו. הוא לא עוצר את המבט אפילו לרגע. אני יודעת שהוא חושב שאני סתם עוד ילדה טיפשה שאוהבת אותו ובאה לאימונים רק בשביל השחקנים- מה שלא נכון. אבל הוא צודק בזה שאני ילדה טיפשה, שמתאהבת במישהו שגדול ממני ב16 וחצי שנה והסיכוי שלי איתו הוא אשכרה מתחת לאפס. אני טיפשה, כמו הילדות שמעריצות את ווסטלייף או ניקי או שיין או וואטאבר, ובוכות על זה שהם מתחתנים. אני רוצה להרוג את הבת שלו בכיתה א´, כאילו היא אשמה בהכל. רוצה להרוג את עצמי על זה שהתחלתי לאהוד אותם בדיוק יום אחרי היומולדת שלו. רוצה להרוג את ההנהלה שלא קיימה אימון ביום האהבה, ולא יכולתי להגיד לו "יום אהבה שמח" כמו שתכננתי. רוצה להרוג את ההנהלה שהחתימה אותו רק העונה. והוא יוצא מחדר ההלבשה, מריח כולו בריח מדהים, לבוש בצורה מגניבה, והוא בעצמו...פשוט יפה, כל כך יפה...שפשוט נועצים עיניים...והוא נכנס למכונית ומתחיל לנסוע, כנראה הוא גר מול הים. וחברות שלי עושות לו שלום והוא מחייך אליהן, וצועק "ביי" בקול המדהים שלו, ואני עוד שניה מתעלפת, לא מאמינה. כל יום אני סופרת לעצמי את השעות את האימון הבא, שסופסוף אני אראה אותו. והיום, כשאני אלך לאימון ב2 וחצי, אולי יהיה לי האומץ לבקש ממנו סופסוף חתימה. אולי אני אשכנע את עצמי שהוא כמו כל שאר השחקנים, שאני בכלל לא מתביישת מהם ומדברת איתם חופשי. ואחר כך, אחרי האימון ואחרי שאני אקבל חתימה, אני אחזור הביתה, אשב על המיטה ואתחיל לבכות. בעצם לא לבכות- אפילו זה כבר לא משחרר. אני כל כך מכירה את ההרגשה הזאת. אני פשוט אשב, ארגיש חור ענק בנשמה שאין במה למלא אותו. המילוי היחיד יהיה האהבה שלו, מה שלא יקרה לעולם. וכנראה שזה ישאר ככה- או עד שהשגעון הזה יעבור או אני לא יודעת מה. וזה נורא- להרגיש מאושרת מצד אחד כשהוא רץ מסביב למגרש במרחק חצי מטר ממני, ולהרגיש הבנאדם הכי עצוב בעולם אחרי האימון, כשהוא בבית עם אשתו והילדה שלו ואני חושבת עליו, חושבת ולא מפסיקה. אני יודעת שאני טיפשה, אבל חכמים ממני אמרו ש"האהבה מעוורת". אני לא יכולה לשלוט בזה וגם לא רוצה. אולי נוח לי ככה, אני לא יודעת. כואב לי, כאב פיזי, כבר הזכרתי את זה כמה פעמים. עכשיו זה בדוק. כואב לי כשמרטין עוזב. כואב לי כשאני לא רואה אותו. כואב לי לחשוב שעוד שנתיים שלוש הוא כבר לא יהיה כאן. כואב לי להסתכל עליו.

 

[צהובה בדם ובנשמה]

../images/Emo26.gifחלק ב´ ../images/Emo36.gif ../images/Emo104.gif

ב2 וחצי הגעתי למגרש ונכנסתי פנימה, מחכה שהשחקנים יעלו על הדשא. הייתי עם 4 חברות שלי ואחי הקטן, שהתחיל להשתולל על הכסאות. הנה, הם עלו. מביטה בעיניים כלות ביניהם, מחפשת אותו במבט, וכשאני מוצאת- כמו איזה גל של אושר נמצא בתוכי, אני שוכחת פתאום את כל הכאב...הוא הולך לצד השמאלי של המגרש להתאמן עם שאר השוערים, ואני הולכת לשם, מאחורי הגדר. הוא מתחיל באימון ורץ עד הגדר, מרחק של כמה סנטימטרים ממני. הוא מביט מבט חטוף, מזהה אותי ומסתובב בחזרה. ככה כמה פעמים, ואני לא יכולה כבר. מרחק נגיעה, רק להושיט את היד ולתפוס את החולצה או להרגיש אותו...אבל אפילו לצעוק את השם שלו אי אפשר. "זה אימון חמודות, אל תצעקו". והנה רן קוז´וק עובר, הסיבוב ה7 שלו מסביב למגרש. הוא מחייך אלינו, ואני מתיישבת על הכסאות, מדמיינת שזה הוא. האיש שאני אוהבת. האימון נמשך, באמצע אני הולכת לחצי שעה וחוזרת בדיוק כשאיזה שחקן בעט לו לא נכון. "היית צריך להביא לי לראש, סססעעממממק!" הוא צועק. ואני צוחקת, צוחקת כל כך...לא האמנתי שסלובקי כמוהו יכול לקלל ככה בעברית. והנה, האימון הסתיים והם יורדים מהמגרש. אני הולכת לאחור, לכניסת השחקנים, ומחכה. הוא תמיד נשאר אחרון בגלל תרגילי המתיחות שהוא עושה. השחקנים מתחילים לצאת, לחלקם אנחנו אומרים שלום, מחלקם אנחנו מבקשים חתימה. כשאני שומעת אותו עומד לצאת יחד עם החבר הכי טוב שלו מהקבוצה- כשאני שומעת את הקול שלו במסדרון- הלב שלי דופק כל כך חזק, שאפילו חברה שלי הסתכלה עליי בתדהמה ואמרה לי "יעל, תרגעי, הוא כולה שחקן!" אבל אני לא יכולה להירגע. הוא לא "כולה שחקן". הוא מרטין. והנה הוא יוצא מאחורי השחקן השני. הוא לבוש במכנסיים בהירים, חולצה דומה וז´קט טיפה יותר כהה. המשקפי שמש שלו עליו, למרות שאין שמש. הוא קצת לא מגולח, ואני נזכרת כמה חלק הוא היה אתמול וכמה זה היה יפה לו. האפטרשייב שלו כל כך חזק, שמריחים את זה כבר מהכניסה. לא יכולה להוריד את העיניים ממנו, הוא כל כך יפה... ואני מחכה שיתקרב, מחזיקה את העט והדף ביד מזיעה, כמעט רועדת. לא יכולות לצאת המילים מהפה שלי. "מרטין, אפשר חתימה?" הוא לוקח את העט והדף, נשען על הקיר וחותם. "תודה," בקול צרוד. "בקשה" הוא עונה לי בעברית, עם המבטא המדהים שלו. הוא חותם לכל שאר החברות שלי, כולן אומרות תודה ולכולן הוא עונה בבקשה. "ביי, להתראות!" הוא אומר לנו, בדיוק כמו אתמול. הוא הולך לכיוון האוטו- ואני, כאילו זה לא מזיז לי, רצה לשחקן השני. "לובה, אפשר חתימה?" והוא חותם מתחת לחתימה של מרטין, ולי כבר לא אכפת. אני יודעת שיש לי עוד ארבע שעות להעביר עם חברות, ואני כל כך רוצה להיות כבר לבד, להוציא את כל הדמעות, שיוצאות עכשיו- באיחור של כמה שעות טובות. "מרטין, יוסי מדר נשאר בעונה הבאה?" שואלים אותו ילדים שעברו שם. "מאיפה אני יודע?" הוא עונה בחיוך וסוגר את הדלת. ולפני כן, באימון,הצצנו על האוטו שלו. ליד ההגה יש לו קבלות מאיזה חניון ברחוב בנתניה,וכרטיס חניה של נתניה.הוא גר כאן, בטח באחד הבתים החדשים מול הים. הוא גר בקושי 3 קילומטר ממני, וזה כל כך כואב. הוא מתחיל לנסוע. אני מסתובבת וחוזרת לבית של דודים שלי, לעשות בייביסיטר. התאומים יושבים ורואים טלוויזיה, חברה שלי ואני יושבות על הספה. היא כל כך מאושרת שביום חמישי יש משחק ושהיא השיגה חתימות, ואני מוציאה מהכיס את העט ומסניפה אותו.נכון,זה כל כך מפגר.אבל האפטרשייב שלו פשוט נדבק שם-למרות שלפחות 4 אנשים החזיקו בעט הזה אחריו.העט הזה לידי עכשיו, יורדות עליו דמעות.

 

[EVE Lights]

נראה לי שהגבתי לך על זה פעם,

כי זו פעם שנייה שאני קוראת את זה, אבל זה פשוט יפה. זה פשוט אמיתי. ילדותי? כל כך לא. איך שאת מתארת את הרגשות שלך, זה מדהים... ואם זכרוני אינו מטעה אותי, פרסמת פה עוד איזה סיפור שכתבת... שגם הוא היה ממש יפה. <בלעכס. אני מגיבה לכולן ב"איזה מדהים" ודברים דומים, וזה לא סתם, אני ב-א-מ-ת קוראת, וכולכן כותבות ממש מדהים!!>

 

[צהובה בדם ובנשמה]

יאפ, שמתי את זה כאן כבר../images/Emo104.gif

שנה שעברה...בעצם, לפני 10 חודשים. קצת יותר. גאד, איך הזמן עובר

ותודה רבה רבה רבה....

ד"א, אני קוראת עכשיו את הסיפור שלך- אני אגיב לך עודמעט

 

[EVE Lights]

סבבה... ../images/Emo9.gif

זה הסיפור ששלחתי לך פעם את ההתחלה שלו, ושכחתי לשלוח את ההמשך

 

[BjiJiNaaA]

טוב../images/Emo70.gif טוב../images/Emo70.gif השתכנעתי../images/Emo70.gif../images/Emo26.gif

וול, זה דפוק, מ-א-ו-ד-

אז בבקשה לא לצחוק, ובלאט... תקראו ותגיבו, עד שהשתכנעתי

קריאה מהנה

 

[BjiJiNaaA]

ד"א../images/Emo70.gif זה לא גמור..אבל,../images/Emo3.gif

לא יכולתי לחכות, ויש לי גם נטייה לנתחיל סיפורים ולהשאיר אותם לא גמורים..

 

[BjiJiNaaA]

חיעח..*מבויישת*../images/Emo3.gif