../images/Emo26.gifחלק ב´ ../images/Emo36.gif ../images/Emo104.gif
ב2 וחצי הגעתי למגרש ונכנסתי פנימה, מחכה שהשחקנים יעלו על הדשא. הייתי עם 4 חברות שלי ואחי הקטן, שהתחיל להשתולל על הכסאות. הנה, הם עלו. מביטה בעיניים כלות ביניהם, מחפשת אותו במבט, וכשאני מוצאת- כמו איזה גל של אושר נמצא בתוכי, אני שוכחת פתאום את כל הכאב...הוא הולך לצד השמאלי של המגרש להתאמן עם שאר השוערים, ואני הולכת לשם, מאחורי הגדר. הוא מתחיל באימון ורץ עד הגדר, מרחק של כמה סנטימטרים ממני. הוא מביט מבט חטוף, מזהה אותי ומסתובב בחזרה. ככה כמה פעמים, ואני לא יכולה כבר. מרחק נגיעה, רק להושיט את היד ולתפוס את החולצה או להרגיש אותו...אבל אפילו לצעוק את השם שלו אי אפשר. "זה אימון חמודות, אל תצעקו". והנה רן קוז´וק עובר, הסיבוב ה7 שלו מסביב למגרש. הוא מחייך אלינו, ואני מתיישבת על הכסאות, מדמיינת שזה הוא. האיש שאני אוהבת. האימון נמשך, באמצע אני הולכת לחצי שעה וחוזרת בדיוק כשאיזה שחקן בעט לו לא נכון. "היית צריך להביא לי לראש, סססעעממממק!" הוא צועק. ואני צוחקת, צוחקת כל כך...לא האמנתי שסלובקי כמוהו יכול לקלל ככה בעברית. והנה, האימון הסתיים והם יורדים מהמגרש. אני הולכת לאחור, לכניסת השחקנים, ומחכה. הוא תמיד נשאר אחרון בגלל תרגילי המתיחות שהוא עושה. השחקנים מתחילים לצאת, לחלקם אנחנו אומרים שלום, מחלקם אנחנו מבקשים חתימה. כשאני שומעת אותו עומד לצאת יחד עם החבר הכי טוב שלו מהקבוצה- כשאני שומעת את הקול שלו במסדרון- הלב שלי דופק כל כך חזק, שאפילו חברה שלי הסתכלה עליי בתדהמה ואמרה לי "יעל, תרגעי, הוא כולה שחקן!" אבל אני לא יכולה להירגע. הוא לא "כולה שחקן". הוא מרטין. והנה הוא יוצא מאחורי השחקן השני. הוא לבוש במכנסיים בהירים, חולצה דומה וז´קט טיפה יותר כהה. המשקפי שמש שלו עליו, למרות שאין שמש. הוא קצת לא מגולח, ואני נזכרת כמה חלק הוא היה אתמול וכמה זה היה יפה לו. האפטרשייב שלו כל כך חזק, שמריחים את זה כבר מהכניסה. לא יכולה להוריד את העיניים ממנו, הוא כל כך יפה... ואני מחכה שיתקרב, מחזיקה את העט והדף ביד מזיעה, כמעט רועדת. לא יכולות לצאת המילים מהפה שלי. "מרטין, אפשר חתימה?" הוא לוקח את העט והדף, נשען על הקיר וחותם. "תודה," בקול צרוד. "בקשה" הוא עונה לי בעברית, עם המבטא המדהים שלו. הוא חותם לכל שאר החברות שלי, כולן אומרות תודה ולכולן הוא עונה בבקשה. "ביי, להתראות!" הוא אומר לנו, בדיוק כמו אתמול. הוא הולך לכיוון האוטו- ואני, כאילו זה לא מזיז לי, רצה לשחקן השני. "לובה, אפשר חתימה?" והוא חותם מתחת לחתימה של מרטין, ולי כבר לא אכפת. אני יודעת שיש לי עוד ארבע שעות להעביר עם חברות, ואני כל כך רוצה להיות כבר לבד, להוציא את כל הדמעות, שיוצאות עכשיו- באיחור של כמה שעות טובות. "מרטין, יוסי מדר נשאר בעונה הבאה?" שואלים אותו ילדים שעברו שם. "מאיפה אני יודע?" הוא עונה בחיוך וסוגר את הדלת. ולפני כן, באימון,הצצנו על האוטו שלו. ליד ההגה יש לו קבלות מאיזה חניון ברחוב בנתניה,וכרטיס חניה של נתניה.הוא גר כאן, בטח באחד הבתים החדשים מול הים. הוא גר בקושי 3 קילומטר ממני, וזה כל כך כואב. הוא מתחיל לנסוע. אני מסתובבת וחוזרת לבית של דודים שלי, לעשות בייביסיטר. התאומים יושבים ורואים טלוויזיה, חברה שלי ואני יושבות על הספה. היא כל כך מאושרת שביום חמישי יש משחק ושהיא השיגה חתימות, ואני מוציאה מהכיס את העט ומסניפה אותו.נכון,זה כל כך מפגר.אבל האפטרשייב שלו פשוט נדבק שם-למרות שלפחות 4 אנשים החזיקו בעט הזה אחריו.העט הזה לידי עכשיו, יורדות עליו דמעות.