יש רק בעיה אחת עם מה שאתה אומר
שהזכות להחליט לא שלך אלא של האמן. אולי האמן מעדיף להרוויח המון כסף עכשיו ושלא יכירו אותו כולם? אולי הלהקה מעדיפה לא להתפרסם דרך האינטרנט ושרק קהל עשיר יבוא לשמוע אותה? ההעדפה שלך לחלוטין לא רלבנטית לחוקיות הפעולה. אני מעדיפה שנחיה כמו בחזון של ג'ין רודנברי -- אנשים יהיו נחמדים אחד לשני, מזון יהיה חופשי ונגיש לכולם, ומחלות כמעט ויעלמו מן העולם. אשרי המאמין. בינתיים, אני חיה בעולם מציאותי. בעולם האמיתי, לא לכולם יש אוכל ומי שגונב אוכל -- עם כל הצער והכאב -- עבריין. למה אני בוחרת בדוגמה כ"כ מצערת וכואבת? כי החוק שווה. גם אותו אדם שעובר עבירה מתוך מצוקה, אנחנו יודעים שהוא עובר על החוק. מקבלים בהבנה, אבל עדיין, מביאים אותו בפני שופט. על אחת כמה וכמה מי שעובר עבירה שלא מתוך מצוקה קשה. מוזיקה היא אכן, לטעמי, צורך קיומי של כל אדם. די להסתכל על ההיסטוריה הארוכה של התפתחות האדם בימים קדומים לראות שכל התרבויות פתחו קצב, מקצב, מוזיקה. אז מוזיקה היא צורך קיומי -- שניתן לספק ע"י האזנה למוזיקה הניתנת לך באופן חופשי/חינמי במסגרת החוק ולא מחוץ לו -- אם זה יצירות לא מוגנות, אם זה שירה בציבור, אם זה במדיה החופשית שנגישה לכל אדם במדינה (מי אמר שלא צריך רדיו/טלביזיה ממלכתית?). העדפה מוזיקלית, ידידי, היא לוקסוס.
