דווקא מהצד שלך בדיון - זה לא לגמרי שחור לבן
ההרגשה האישית שלי היא לגמרי כמו שלך.
אני עובדת מגיל 14, כי מאז ומתמיד הייתה אצלי חשיבות עליונה לעצמאות כלכלית.
הגשמה עצמית? ועוד איך. למעשה, עזבתי קריירה נוחה ויצאתי למסלול חדש בדיוק מהמניעים האלה.
כך שאני מקווה שהבהרתי שאני מהמפלגה שלך
.
אבל...
עם הזמן למדתי שהורות היא כישרון וגם מקצוע, כמו תחומי עיסוק רבים אחרים.
העובדה שכולם עושים את זה לא הופכת את כולם להורים טובים.
וכמו שבכל מתחום קיימים אנשים שעבורם המקצוע מספק הגשמה עצמית, כך גם בהורות.
בניגוד למה שחשבתי קודם, היום אני תופסת גם הורות במשרה מלאה כמשהו "יצרני ויעיל". אחרת למה שנשלם למטפלת
?
אגב, זו עבודה קשה מאוד, בעיקר נפשית/מנטלית, אבל לעתים גם פיזית.
כמובן שתפיסת העולם הזו מתיישבת הרבה יותר טוב עם מציאות כלכלית בה מעמד ביניים יכול להתקיים ממשכורת אחת לאורך כמה שנים,
בתוספת אקלים כלכלי שמאפשר חזרה לעבודה/הקמת עסק אחרי הפסקה ארוכה מאוד.
כמובן שחייבת להיות הגנה חוקית חזקה מאוד על ההורה שנשאר בבית, למקרה שההורה המפרנס מפסיק לפרנס או עוזב מסיבה כלשהי.
זה לא לגמרי ככה במקום בו אני חיה, אבל המצב יותר קרוב למציאות שתיארתי מאשר בישראל.
אני מכירה כאן לא מעט אמהות וגם כמה אבות שבחרו להישאר בבית מתוך ידיעה שזה הדבר הנכון והמספק עבורם.
לרוב אלה גם אנשים שמתכוונים לחזור לעבוד כשהילדים יגדלו קצת.
האם אני הייתי בוחרת ככה? בררר... לא אם זה תלוי בי. זה לא מתאים לי *אישית* בשום רמה.
אני גם אמא הרבה יותר טובה כשאני עובדת בחוץ, וגם אדם יותר מאושר ומסופק.
כמוך, העבודה שלי היא חלק ממה שאני.
האם בחירה בהורות-משרה-מלאה חייבת להיות disempowering? פעם חשבתי ככה, היום כבר פחות.
ההרגשה האישית שלי היא לגמרי כמו שלך.
אני עובדת מגיל 14, כי מאז ומתמיד הייתה אצלי חשיבות עליונה לעצמאות כלכלית.
הגשמה עצמית? ועוד איך. למעשה, עזבתי קריירה נוחה ויצאתי למסלול חדש בדיוק מהמניעים האלה.
כך שאני מקווה שהבהרתי שאני מהמפלגה שלך
אבל...
עם הזמן למדתי שהורות היא כישרון וגם מקצוע, כמו תחומי עיסוק רבים אחרים.
העובדה שכולם עושים את זה לא הופכת את כולם להורים טובים.
וכמו שבכל מתחום קיימים אנשים שעבורם המקצוע מספק הגשמה עצמית, כך גם בהורות.
בניגוד למה שחשבתי קודם, היום אני תופסת גם הורות במשרה מלאה כמשהו "יצרני ויעיל". אחרת למה שנשלם למטפלת
אגב, זו עבודה קשה מאוד, בעיקר נפשית/מנטלית, אבל לעתים גם פיזית.
כמובן שתפיסת העולם הזו מתיישבת הרבה יותר טוב עם מציאות כלכלית בה מעמד ביניים יכול להתקיים ממשכורת אחת לאורך כמה שנים,
בתוספת אקלים כלכלי שמאפשר חזרה לעבודה/הקמת עסק אחרי הפסקה ארוכה מאוד.
כמובן שחייבת להיות הגנה חוקית חזקה מאוד על ההורה שנשאר בבית, למקרה שההורה המפרנס מפסיק לפרנס או עוזב מסיבה כלשהי.
זה לא לגמרי ככה במקום בו אני חיה, אבל המצב יותר קרוב למציאות שתיארתי מאשר בישראל.
אני מכירה כאן לא מעט אמהות וגם כמה אבות שבחרו להישאר בבית מתוך ידיעה שזה הדבר הנכון והמספק עבורם.
לרוב אלה גם אנשים שמתכוונים לחזור לעבוד כשהילדים יגדלו קצת.
האם אני הייתי בוחרת ככה? בררר... לא אם זה תלוי בי. זה לא מתאים לי *אישית* בשום רמה.
אני גם אמא הרבה יותר טובה כשאני עובדת בחוץ, וגם אדם יותר מאושר ומסופק.
כמוך, העבודה שלי היא חלק ממה שאני.
האם בחירה בהורות-משרה-מלאה חייבת להיות disempowering? פעם חשבתי ככה, היום כבר פחות.
