אם יש גן עדן/רון לשם ../images/Emo91.gif
314 עמודים בהוצאת זמורה ביתן. אם יש גן עדן עוסק בתקופה של כשנה וחצי לפני היציאה מלבנון ועד היציאה עצמה. התקופה בה היינו שקועים בבוץ הלבנוני, תרתי משמע. הויכוח הציבורי היה אז בשיאו, בתקופת שלטונו של אהוד ברק. השיח הציבורי חלחל אל המוצבים ופגע אט אט במורל הלוחמים וצדקת שהייתם בתופת והסיוט היומיומי בלבנון. זה בגדול. אם יש גן עדן עוסק גם בסיפורו האישי של לירז (ארז) ליברטי, מפקד מחלקה מורעל, שאינו מניח לשיח הציבורי לפגוע במורל חייליו ולא בצדקתה של השהיה בתופת הלבנונית. זה בקטן. הספר נוגע בשאלות של גבריות, של חיילות, של צדקת דרך, של שיתוף, של הערצת המפקד, של ללכת עד הסוף בכל מיני מובנים, של האני הפרטי והאני הלאומי. הסיפור גם עוסק באנשים כמו לירז המפקד המורעל, נאור ריבר החובש המתלבט, זיתלאווי המצחיק, הממציא קיצורים חדשים לכל מצב, כמיטב המסורת הצה"לית. הספר הוא מסמך חזק מאוד של מה שהתרחש על הבופור עד שנהרס בפיצוץ ערב היציאה מלבנון. הסיפורים האישיים חזקים ואימת המוות מרחפת מעל באופן קבוע. הספר קודר כמעט לכל אורכו, הפחד הוא בן בית ועם זאת ברור לגמרי לחיילים שישיבתם שם אינה ישיבת שווא. הספר חזק במיוחד נוכח העובדה שהמחבר שמע את הסיפור ממי שהיה שם ומעולם לא נכח בעצמו במראות דומים. בכל המקרה, ראוי שמסך זה, שהוא על גבול התיעודי, ייקרא ע"י מי שרוצה לראות פן טיפוסי, אם כי ייחודי, של הקושי בישיבה בחבל ארץ זה הנקרא מדינת ישראל. את הספר קוראים בשקיקה. המתח נשמר כמעט לכל אורכו, מתח הכתיבה ומתח הסיפור. העוצמה גדולה במיוחד משום שזה סיפור משלנו, משל צה"ל שלנו, משל החיילים שעדיין בינינו וחלקם כבר לא. לקרוא ובהקדם למרות הקטעים הקשים, למרות הדמעות שזלגו מעצמן בקטע של זיו וריבר ולמרות שיש כאלה שהסיפור הצה"לי מהם והלאה. הויכוח חדר גם לספר עצמו ולפעמים לא היה ברור מה מציאות ומה סיפור. פרס ספיר 2006 ובצדק מוחלט.
314 עמודים בהוצאת זמורה ביתן. אם יש גן עדן עוסק בתקופה של כשנה וחצי לפני היציאה מלבנון ועד היציאה עצמה. התקופה בה היינו שקועים בבוץ הלבנוני, תרתי משמע. הויכוח הציבורי היה אז בשיאו, בתקופת שלטונו של אהוד ברק. השיח הציבורי חלחל אל המוצבים ופגע אט אט במורל הלוחמים וצדקת שהייתם בתופת והסיוט היומיומי בלבנון. זה בגדול. אם יש גן עדן עוסק גם בסיפורו האישי של לירז (ארז) ליברטי, מפקד מחלקה מורעל, שאינו מניח לשיח הציבורי לפגוע במורל חייליו ולא בצדקתה של השהיה בתופת הלבנונית. זה בקטן. הספר נוגע בשאלות של גבריות, של חיילות, של צדקת דרך, של שיתוף, של הערצת המפקד, של ללכת עד הסוף בכל מיני מובנים, של האני הפרטי והאני הלאומי. הסיפור גם עוסק באנשים כמו לירז המפקד המורעל, נאור ריבר החובש המתלבט, זיתלאווי המצחיק, הממציא קיצורים חדשים לכל מצב, כמיטב המסורת הצה"לית. הספר הוא מסמך חזק מאוד של מה שהתרחש על הבופור עד שנהרס בפיצוץ ערב היציאה מלבנון. הסיפורים האישיים חזקים ואימת המוות מרחפת מעל באופן קבוע. הספר קודר כמעט לכל אורכו, הפחד הוא בן בית ועם זאת ברור לגמרי לחיילים שישיבתם שם אינה ישיבת שווא. הספר חזק במיוחד נוכח העובדה שהמחבר שמע את הסיפור ממי שהיה שם ומעולם לא נכח בעצמו במראות דומים. בכל המקרה, ראוי שמסך זה, שהוא על גבול התיעודי, ייקרא ע"י מי שרוצה לראות פן טיפוסי, אם כי ייחודי, של הקושי בישיבה בחבל ארץ זה הנקרא מדינת ישראל. את הספר קוראים בשקיקה. המתח נשמר כמעט לכל אורכו, מתח הכתיבה ומתח הסיפור. העוצמה גדולה במיוחד משום שזה סיפור משלנו, משל צה"ל שלנו, משל החיילים שעדיין בינינו וחלקם כבר לא. לקרוא ובהקדם למרות הקטעים הקשים, למרות הדמעות שזלגו מעצמן בקטע של זיו וריבר ולמרות שיש כאלה שהסיפור הצה"לי מהם והלאה. הויכוח חדר גם לספר עצמו ולפעמים לא היה ברור מה מציאות ומה סיפור. פרס ספיר 2006 ובצדק מוחלט.
