מעניין
כשאני שומעת סיפורים של חיילים קרביים, וגם כשאני מספרת אותם הלאה, אני נתקפת חלחלה איומה שנגמרת במסקנה שאם יהיו לי בנים אני לא אוכל להשאר כאן. (עזבו אותי רגע מהפטריוטיות, יש משהו לא נורמלי בסיטואציות האלו, ובעובדה שילדים בני 18 עומדים בהן) על הספר הזה יותר מידי אנשים כבר המליצו לי, כולל אחת שסיפרה לי שקראה בו כשחיכתה באיזה תור ארוך ופתאום התחילה לבכות ולא יכלה להפסיק, אז כניראה שיום אחד עוד חודש חודשיים או שנה אני אגיע גם אליו.