גם לחברה אין -
אבל כל עוד לילד אין כושר הכרעה לגבי עצמו - החברה היא מעין נאמן לגביו עד שיהיה כשיר להכריע. כמו שנאמן ששומר כסף בבנק עבור נהנה שנמצא בקומה, יכול להכריע באיזה מסלול סולידי להשקיע, כך החברה, באמצעות מוסדותיה, יכולה לקבוע עבור הילד. השאלה הפוזיטיבית למי הקניין על אדם - היא שאלה של השקפת עולם ואמונה. מה שלא אמור להיות במחלוקת לדעתי היא השאלה הנגטיבית למי אין זכות הקניין על אדם - וזה, בין השאר, להוריו. לי באופן אישי יש גם בעיה "סטייתית" עם זה, אבל השאלה היתה מה על המדינה לעשות, ואיך לאזן בין זכויות הפרט של האנשים האלה (שבעיני הם סוטים) לבין האינטרסים השונים של החברה (ובין האינטרסים הללו לעובדה שמרבית בני אדם רואים בהם סוטים משקל מועט מאד, אבל יש אינטרסים חזקים אחרים). ולדעתי, האיזון הנכון הוא שאין להענישם בענישה פלילית, אבל אין להכיר בהם כמשפחה לגיטימית על כל המשתמע.