אני אסביר מה הטעות
ברצף הטענות שלך. אתה מניח הנחות חסרות יסוד, למשל: 1) לחתולים בטבע אין רגשות. חסר ביסוס. 2) חתולי בית יוצרים את הרושם שיש להם רגשות, אך, למעשה, אין להם. חסר ביסוס. אתה טוען שאתה הסברת מדוע משפטים אלה נכונים, אך אין זה נכון. טענת רק שאין צורך ברגשות לחתולי פרא, שגם זו הנחה חסרת יסוד ואף אם היא נכונה, בעלי חיים הם גם בעלי תכונות שאינן חיוניות להישרדות. כלומר, יתכן שלחתול פרא יהיו רגשות, על-אף שהם אינם חיוניים להישרדותו. לקבוע שליצור יש רגשות איננה ברירת מחדל שלי. אף אינני יכול לקבוע בבטחון מלא שלמישהו יש רגשות. אך במסגרת מגבלות הידיעה שלי, אני עד להתנהגות שמצביעה על קיומם של רגשות. כפי שאני רואה זאת בבני אדם, אני גם נוכח לראות זאת בבעלי חיים. בכלבים האינדיקטורים הם רבי עצמה באופן מיוחד. שוב אתה קובע: "לחרקים אין, לזוחלים, ולרוב היונקים אין". מנין הביטחון בקביעות האלה. מה שאמרתי תקף לא רק לגבי חתולים, אלא גם לבעלי חיים אחרים. אותן נשים שאינן מניקות, אולי פועלות בניגוד לאינסטינקטים. לגבי הבעיה הפסיכופיסית. תחילה אומר שאינני חושב שנבון לחלוק על אדם בשיעור הקומה של ישעיהו ליבוביץ בקלות. אינני מכיר אותך ואת יכולותיך, אבל גם אם אתה אדם חכם ומשכיל במיוחד, דבריו של ישעיהו ליבוביץ הם דברי חכמה עמוקים שיש לשקול ביסודיות. הבעיה הפסיכופיסית היא בעיה שאינה ניתנת לפתרון ואת זה לא רק ליבוביץ טען. הבעיה הפסיכופיסית נוצרת מתוך ההבדל הטוטאלי שבין חומריות המוח לבין החוויה הנפשית. ידיעה שלמה של המוח תוביל להבנה של החומר, אך לא תפתור את הבעיה הפסיכופיסית. פרופ' ישעיהו ליבוביץ, פרט לכך שהיה בעל תואר דוקטור לרפואה, דוקטור לכימיה ודוקטור לפילוסופיה, הוא גם היה ראש המחלקה לחקר המוח באוניברסיטה העברית. אני סומך עליו שכמומחה בנושא הבעיה הפסיכופיסית, בעיות מטאפיסיות ואפיסטמולוגיות שונות וחוקר מוח, הוא ידע להעריך אילו מדבריו בנושא יהיו תקפים כעבור שלושים ושש שנים. הוא הבין את מגבלות המחקר המדעי והמחקר הפילוסופי. נכון שהוא לא יכול היה לדעת מה תהיינה ההתפתחויות בתחום כעבור עשרות שנים, אך ברגע שאדם מגיע להבנה כשלו בנוגע למהות המחקר הוא יודע על איזה סוג של שאלות מסוגל המדע לענות ועל אילו לא.