So, did you get some.........
- פותח הנושא arieltr
- פורסם בתאריך
Anna Vasserman
New member
a lot!!!
היתה הופעה לפנים...
נהניתי מכל רגע.
השעתיים חלפו בן רגע.
חבל שהם לא נשארו לעוד כמה שירים...
מבחינתי, היה פשוט WOW...
היתה הופעה לפנים...
נהניתי מכל רגע.
השעתיים חלפו בן רגע.
חבל שהם לא נשארו לעוד כמה שירים...
מבחינתי, היה פשוט WOW...
Aftermath
הביקורת הזאת לא תכלול קלישאות כמו "להקת הרוק הכי גדולה בעולם", "סיפוק" או "קיבלו את מה שרצו". את זה יש בשפע בכל הביקורות בכל העיתונים ואתרי האינטרנט, ולמעשה- אפשר לקרוא ביקורת אחת בלבד, ולא צריך לטרוח לקרוא את שאר השיבוטים.
כן, היה כיף, והיה נפלא, והיה מרומם רוח ונפש. עמדתי קרוב ככל האפשר לגדר, כ 200 מטר מהבמה אם אני לא טועה. אין מה לעשות, יש שווים- אלה שיכולים לשלם משכורת חודשית עבור הופעה- ויש את העם, אלה שאוהבים את הסטונז, מכירים את השירים בעל פה, אבל חשבון הבנק שלהם לא גדול מספיק. אבל זה לא פגע בהנאה, בין השאר בגלל שני מסכי ענק שהראו תקריבים מתחלפים ואפקטיביים של חברי הלהקה והנגנים, ומסך נוסף מעל מרכז הבמה, שהקרין את התקריבים וגם קליפים ויזואליים שונים שתרמו לשירים.
אני השתדלתי להסתכל לא רק על המסכים, אלא גם על הבמה עצמה, רחוקה ככל שהיתה, ולנסות לקלוט את התמונה כולה, עם כל הנגנים. מה שעניין אותי הוא מערכת היחסים בין חברי הלהקה- איך הדינמיקה האישית מיתרגמת לאנרגיה המוזיקלית שהרימה 50,000 באוויר. אז ככה: עמידת המוצא של הלהקה היא במרכז הבמה, במבנה דמוי מעוין או יהלום. הקודקוד הקדמי הוא כמובן מיק ג'אגר, האיש והאגדה. מאגר אינסופי של אנרגיה, ומכונה מושלמת של הפעלת קהל. הוא קישקש בעברית לאורך כל ההופעה (פעם אחת, בסוף אחד השירים, הוא אמר "תודה", ואז "שוקרן". מישהי מאחורי, במבטא סלאבי בולט ובעוינות מובהקת, ציינה ש"אין מה לעשות. האנגלים מאז ומתמיד אהבו את הערבים"), דאג לידיים מורמות ול"שירה בציבור" במקומות הנכונים, נע לאורך ולרוחב הבמה ללא הפסקה, הוריד בגדים והחליף תלבושות, ובאופן כללי- היווה את הסיבה העיקרית לתחושת ההתעלות של הקהל.
כדי לשמור על כושר כזה בגיל 71 מקפיד ג'אגר על תזונה קפדנית ומן הסתם על פעילות גופנית תומכת. מאחוריו של ג'אגר, לעומת זאת, עמדו שני החלקים האנושיים ביותר של ההרכב- קית' ריצ'רדס ורוני ווד, הגיטריסטים. הם עומדים פחות או יותר באותו הקו, מחליפים ביניהם חיוכים, חיבוקים ותפקידים, מעשנים בין השירים וגם תוך כדי, צוחקים עם שאר הנגנים, ובאופן כללי- עושים חיים, ומעניקים את מימד הרישול להופעה הסופר מוקפדת הזאת. ריצ'ארדס, היותר "כוכב" מבין השניים, מרשה לעצמו ללכת מפעם לפעם לקצה הבמה, ולגנוב את אור הזרקורים לכמה דקות. עד כמה שג'אגר מרגיש בבית על הבמה ועם הקהל, ריצ'רדס נשמע ממש נבוך כשהוא קיבל פיקוד לשני שירים, בסוף החלק הראשון של ההופעה. "טוב להיות כאן" הוא אמר, ואז הוסיף "טוב להיות בכל מקום". עזבו אותי משטויות, את האגו שלכם יעסה מר ג'אגר. אני בא להנות. "You Got the Silver", השיר הראשון שהוא שר, בוצע עם הרבה רגש ועדינות. לעומתו, "Can’t Be Seen" הקצבי היה חגיגה של רישול, אבל במקום לפגום בהופעה זה רק הוסיף לה את הנפח האנושי, החי, שג'אגר פחות מאמין בו.
סוגר את היהלום הקודקוד האחורי- צ'ארלי ווטס. ההבעה האטומה משהו שעל פניו מטעה, משום שווטס מבצע בהצלחה את מה שכל מתופף טוב אמור לבצע- הוא מחזיק את הקונסטרוקציה המוזיקלית על הכתפיים שלו, ונעזר לשם כך בדריל ג'ונס על הבס, צ'אק לאוול בקלידים וקצת הקשה, ובקצה מוטת הכנפיים- צמד זמרי הליווי ליסה פישר ("המקסימה" כמו שאמר עליה ג'אגר) וברנארד פאולר, וצמד הנשפנים טים רייס ובובי קיז הוותיק, שעובד עם הלהקה מאז סוף שנות השישים.
הסט ליסט הוא מלאכת מחשבת של זרימה: הוא מתחיל בכל הכח עם "Start Me Up", וקצת אחריו "It’s Only Rock’N’Roll (But I Like It)”. די בהתחלה הם ביצעו את "Angie", ופה אני חייב להגיד משהו: יש איזו נטיה ישראלית להרגיש טוב אם אפשר להוציא עין למישהו, או לבאס אותו. קראתי ביותר ממקום אחד ש"Angie" לא יבוצע בארץ, כי הלהקה מבצעת רק בלדה אחת בהופעה, ובסיבוב הזה מדובר ב"Wild Horses", ולמה שהם ישנו משהו עבור הקהל הישראלי. אז ככה: הלהקה באה לעשות טוב ל 50,000 איש, ולא לעמוד על עקרונות מופרכים ולא קיימים. אני מניח שמרגע שנודע להם ש"Angie" הוא שיר שמאד אוהבים בישראל, הם מיד החליפו את הבלדה האחת בכזאת שתשמח את הקהל. למעשה, הייתי מאד מופתע אם הם לא היו מבצעים את השיר הזה. קצת אחריו הגיעה בחירת הקהל בפייסבוק- "Get Off My Cloud" שקצת הפתיעה את הלהקה. "זה שיר מאלף תשע מאות שישים ו- משהו..." אמר ג'אגר, ואז התפוצץ עם השיר.
לקראת סוף החלק הראשון של ההופעה, כש "Honkey Tonk Woman" העיף את הקהל, ג'אגר הציג את כל הנגנים, וירד לנוח. צמד השירים שריצ'ארס שר היוו את הפתיחה לחלק השני- החלק של הופעות האורח. ב "Midnight Rambler" עלה מיק טיילור, ויצר טריו גיטרות תוקפני עם ווד וריצ'ארדס. מסתבר שרוקנרול זה לא עניין של גיל. אחריו הגיע "Miss You" וסולו בס מורחב של דריל ג'ונס, ואחריו- "Gimme Shelter" עם ליסה פישר בפרונט לצד ג'אגר.
"Gimme Shelter" היווה את הפתיחה לחלק השלישי והאחרון של ההופעה- מקבץ כל השירים הכי גדולים שלהם מהשנים 1968-1970. שיר רדף שיר, ארטילריה כבדה של ג'ק פלאש, השטן, והסוכר החום. הפסקה קצרה להדרן, ואז- "You Can’t Always Get What You Want" כמובן, ו "Satisfaction" שנמשך ונמשך, כי כולם- בקהל ובלהקה- ידעו שכשזה יסתיים- תסתיים ההופעה.
הסט ליסט נשען באופן מובהק על "שנות הזהב" של הלהקה- 1968-1981. הסטונז שולחים יד בוטחת אל העבר היותר רחוק שלהם- 1965-66 עם "Paint It Black" ו "Satisfaction", ויד יותר מהוססת אל העבר הקרוב שלהם. אפשר היה להוסיף, נניח, את "Mixed Emotions" מ Steel Wheels מ 1989, וגם את גירסת הכיסוי שלהם ל "Like A Rolling Stone" של דילן מהאנפלאגד מאמצע שנות התשעים. אבל אלה זוטות, ובגדר המלצה בלבד, לא משהו חיוני.
היתה הופעה מאד מיוזעת- שרב פסיכי של 40+ מעלות, ו 50,000 איש שהצטופפו כמיטב יכולתם. למרות הסטנדרט הישראלי הנמוך של התחשבות בזולת זאת היתה הופעה מהנה וחוויה באמת נפלאה. הסטונז יודעים לגלגל את המוזיקה שלהם אל הקהל, שמצידו ידע להעריך את החוויה הכנראה חד פעמית. עצוב לי לסכם את הביקורת הזאת, כי היא איפשרה לי לחוות שוב את ההופעה, אפילו שמהזיכרון, וכי זהו, כנראה שלא יהיה יותר רולינג סטונז, לא בישראל לפחות.
הביקורת הזאת לא תכלול קלישאות כמו "להקת הרוק הכי גדולה בעולם", "סיפוק" או "קיבלו את מה שרצו". את זה יש בשפע בכל הביקורות בכל העיתונים ואתרי האינטרנט, ולמעשה- אפשר לקרוא ביקורת אחת בלבד, ולא צריך לטרוח לקרוא את שאר השיבוטים.
כן, היה כיף, והיה נפלא, והיה מרומם רוח ונפש. עמדתי קרוב ככל האפשר לגדר, כ 200 מטר מהבמה אם אני לא טועה. אין מה לעשות, יש שווים- אלה שיכולים לשלם משכורת חודשית עבור הופעה- ויש את העם, אלה שאוהבים את הסטונז, מכירים את השירים בעל פה, אבל חשבון הבנק שלהם לא גדול מספיק. אבל זה לא פגע בהנאה, בין השאר בגלל שני מסכי ענק שהראו תקריבים מתחלפים ואפקטיביים של חברי הלהקה והנגנים, ומסך נוסף מעל מרכז הבמה, שהקרין את התקריבים וגם קליפים ויזואליים שונים שתרמו לשירים.
אני השתדלתי להסתכל לא רק על המסכים, אלא גם על הבמה עצמה, רחוקה ככל שהיתה, ולנסות לקלוט את התמונה כולה, עם כל הנגנים. מה שעניין אותי הוא מערכת היחסים בין חברי הלהקה- איך הדינמיקה האישית מיתרגמת לאנרגיה המוזיקלית שהרימה 50,000 באוויר. אז ככה: עמידת המוצא של הלהקה היא במרכז הבמה, במבנה דמוי מעוין או יהלום. הקודקוד הקדמי הוא כמובן מיק ג'אגר, האיש והאגדה. מאגר אינסופי של אנרגיה, ומכונה מושלמת של הפעלת קהל. הוא קישקש בעברית לאורך כל ההופעה (פעם אחת, בסוף אחד השירים, הוא אמר "תודה", ואז "שוקרן". מישהי מאחורי, במבטא סלאבי בולט ובעוינות מובהקת, ציינה ש"אין מה לעשות. האנגלים מאז ומתמיד אהבו את הערבים"), דאג לידיים מורמות ול"שירה בציבור" במקומות הנכונים, נע לאורך ולרוחב הבמה ללא הפסקה, הוריד בגדים והחליף תלבושות, ובאופן כללי- היווה את הסיבה העיקרית לתחושת ההתעלות של הקהל.
כדי לשמור על כושר כזה בגיל 71 מקפיד ג'אגר על תזונה קפדנית ומן הסתם על פעילות גופנית תומכת. מאחוריו של ג'אגר, לעומת זאת, עמדו שני החלקים האנושיים ביותר של ההרכב- קית' ריצ'רדס ורוני ווד, הגיטריסטים. הם עומדים פחות או יותר באותו הקו, מחליפים ביניהם חיוכים, חיבוקים ותפקידים, מעשנים בין השירים וגם תוך כדי, צוחקים עם שאר הנגנים, ובאופן כללי- עושים חיים, ומעניקים את מימד הרישול להופעה הסופר מוקפדת הזאת. ריצ'ארדס, היותר "כוכב" מבין השניים, מרשה לעצמו ללכת מפעם לפעם לקצה הבמה, ולגנוב את אור הזרקורים לכמה דקות. עד כמה שג'אגר מרגיש בבית על הבמה ועם הקהל, ריצ'רדס נשמע ממש נבוך כשהוא קיבל פיקוד לשני שירים, בסוף החלק הראשון של ההופעה. "טוב להיות כאן" הוא אמר, ואז הוסיף "טוב להיות בכל מקום". עזבו אותי משטויות, את האגו שלכם יעסה מר ג'אגר. אני בא להנות. "You Got the Silver", השיר הראשון שהוא שר, בוצע עם הרבה רגש ועדינות. לעומתו, "Can’t Be Seen" הקצבי היה חגיגה של רישול, אבל במקום לפגום בהופעה זה רק הוסיף לה את הנפח האנושי, החי, שג'אגר פחות מאמין בו.
סוגר את היהלום הקודקוד האחורי- צ'ארלי ווטס. ההבעה האטומה משהו שעל פניו מטעה, משום שווטס מבצע בהצלחה את מה שכל מתופף טוב אמור לבצע- הוא מחזיק את הקונסטרוקציה המוזיקלית על הכתפיים שלו, ונעזר לשם כך בדריל ג'ונס על הבס, צ'אק לאוול בקלידים וקצת הקשה, ובקצה מוטת הכנפיים- צמד זמרי הליווי ליסה פישר ("המקסימה" כמו שאמר עליה ג'אגר) וברנארד פאולר, וצמד הנשפנים טים רייס ובובי קיז הוותיק, שעובד עם הלהקה מאז סוף שנות השישים.
הסט ליסט הוא מלאכת מחשבת של זרימה: הוא מתחיל בכל הכח עם "Start Me Up", וקצת אחריו "It’s Only Rock’N’Roll (But I Like It)”. די בהתחלה הם ביצעו את "Angie", ופה אני חייב להגיד משהו: יש איזו נטיה ישראלית להרגיש טוב אם אפשר להוציא עין למישהו, או לבאס אותו. קראתי ביותר ממקום אחד ש"Angie" לא יבוצע בארץ, כי הלהקה מבצעת רק בלדה אחת בהופעה, ובסיבוב הזה מדובר ב"Wild Horses", ולמה שהם ישנו משהו עבור הקהל הישראלי. אז ככה: הלהקה באה לעשות טוב ל 50,000 איש, ולא לעמוד על עקרונות מופרכים ולא קיימים. אני מניח שמרגע שנודע להם ש"Angie" הוא שיר שמאד אוהבים בישראל, הם מיד החליפו את הבלדה האחת בכזאת שתשמח את הקהל. למעשה, הייתי מאד מופתע אם הם לא היו מבצעים את השיר הזה. קצת אחריו הגיעה בחירת הקהל בפייסבוק- "Get Off My Cloud" שקצת הפתיעה את הלהקה. "זה שיר מאלף תשע מאות שישים ו- משהו..." אמר ג'אגר, ואז התפוצץ עם השיר.
לקראת סוף החלק הראשון של ההופעה, כש "Honkey Tonk Woman" העיף את הקהל, ג'אגר הציג את כל הנגנים, וירד לנוח. צמד השירים שריצ'ארס שר היוו את הפתיחה לחלק השני- החלק של הופעות האורח. ב "Midnight Rambler" עלה מיק טיילור, ויצר טריו גיטרות תוקפני עם ווד וריצ'ארדס. מסתבר שרוקנרול זה לא עניין של גיל. אחריו הגיע "Miss You" וסולו בס מורחב של דריל ג'ונס, ואחריו- "Gimme Shelter" עם ליסה פישר בפרונט לצד ג'אגר.
"Gimme Shelter" היווה את הפתיחה לחלק השלישי והאחרון של ההופעה- מקבץ כל השירים הכי גדולים שלהם מהשנים 1968-1970. שיר רדף שיר, ארטילריה כבדה של ג'ק פלאש, השטן, והסוכר החום. הפסקה קצרה להדרן, ואז- "You Can’t Always Get What You Want" כמובן, ו "Satisfaction" שנמשך ונמשך, כי כולם- בקהל ובלהקה- ידעו שכשזה יסתיים- תסתיים ההופעה.
הסט ליסט נשען באופן מובהק על "שנות הזהב" של הלהקה- 1968-1981. הסטונז שולחים יד בוטחת אל העבר היותר רחוק שלהם- 1965-66 עם "Paint It Black" ו "Satisfaction", ויד יותר מהוססת אל העבר הקרוב שלהם. אפשר היה להוסיף, נניח, את "Mixed Emotions" מ Steel Wheels מ 1989, וגם את גירסת הכיסוי שלהם ל "Like A Rolling Stone" של דילן מהאנפלאגד מאמצע שנות התשעים. אבל אלה זוטות, ובגדר המלצה בלבד, לא משהו חיוני.
היתה הופעה מאד מיוזעת- שרב פסיכי של 40+ מעלות, ו 50,000 איש שהצטופפו כמיטב יכולתם. למרות הסטנדרט הישראלי הנמוך של התחשבות בזולת זאת היתה הופעה מהנה וחוויה באמת נפלאה. הסטונז יודעים לגלגל את המוזיקה שלהם אל הקהל, שמצידו ידע להעריך את החוויה הכנראה חד פעמית. עצוב לי לסכם את הביקורת הזאת, כי היא איפשרה לי לחוות שוב את ההופעה, אפילו שמהזיכרון, וכי זהו, כנראה שלא יהיה יותר רולינג סטונז, לא בישראל לפחות.
השבועיים האחרונים בפורום היו פעילים למדי, עם לא מעט שרשורי סטונס, והשתתפות פעילה של הרבה אנשים. לא תכננתי פרויקט כלשהו, אבל דבר הוביל לדבר, שרשור רדף שרשור, וגם "תפוז" נתנו כתף וקידמו לא מעט שרשורים.
אני שמח שהיו מי שכתבו, ושהיו מי שקראו. היה פה שיתוף מידע ושיתוף ידע, ובתור מנהל של כל העסק הזה- זה משמח אותי מאד.
בעוד כשבועיים- הפיקסיז וסאונדגארדן מגיעות לארץ. אחריהן, בפער של חודש- ניל יאנג וקרייזי הורס.
עכשיו, בזמן שלניל יאנג יש לי כמה תכניות, הפיקסיז וסאונדגארדן לא ממש קיימות על הרדאר המוזיקלי שלי, והאמת היא שגם לא ממש בפורום. אגף המאמרים של כל אחת מהלהקות דל מאד. אי לכך, כל מי שרוצה לפתוח פה דיונים, סקירות, מאמרים, ווטאבר- יותר ממוזמן.
כרגע בעמוד הזה
חוץ משרשור הפילמור איסט של האולמנים, הכל סטונז. יש מצב שהפורום הרחיק, זמנית אני מקווה, את אדישי הסטונז באשר הם, אבל אני חייב לומר שהדף הנוכחי מהווה הצדקה לקיום של הפורום הזה חרף גוויעתה המתמשכת של פלטפורמת הפורומים. כפורום בן מעל 12 שנה, שמטרתו העיקרית הייתה מלכתחילה, להחיות ולשמר דיונים על רוק שנות השישים-שבעים, הוא הוכיח את עצמו כרלוונטי מאי פעם. אוי ואבוי אם הביקור של הסטונז לא היה מעורר כאן כאלה גלים.
מתעבי סטונז - שובו הבייתה בנים סוררים! די, זה נגמר, מתנצלים על הבלגן. arieltr תורן חיסול.
חוץ משרשור הפילמור איסט של האולמנים, הכל סטונז. יש מצב שהפורום הרחיק, זמנית אני מקווה, את אדישי הסטונז באשר הם, אבל אני חייב לומר שהדף הנוכחי מהווה הצדקה לקיום של הפורום הזה חרף גוויעתה המתמשכת של פלטפורמת הפורומים. כפורום בן מעל 12 שנה, שמטרתו העיקרית הייתה מלכתחילה, להחיות ולשמר דיונים על רוק שנות השישים-שבעים, הוא הוכיח את עצמו כרלוונטי מאי פעם. אוי ואבוי אם הביקור של הסטונז לא היה מעורר כאן כאלה גלים.
מתעבי סטונז - שובו הבייתה בנים סוררים! די, זה נגמר, מתנצלים על הבלגן. arieltr תורן חיסול.
ציףציף1000
New member
היו זמנים
ב-2005 כשהפלויד הופיעו ב-live 8, היו בפורום פינק פלויד 1000 הודעות תוך 24 שעות. וזה היה ארוע טלוויזיוני, כזכור. גם בהופעות של ווטרס היה עסק שלם סביב זה, כולל מפגש פורומי של כמה עשרות חברה.
ב-2005 כשהפלויד הופיעו ב-live 8, היו בפורום פינק פלויד 1000 הודעות תוך 24 שעות. וזה היה ארוע טלוויזיוני, כזכור. גם בהופעות של ווטרס היה עסק שלם סביב זה, כולל מפגש פורומי של כמה עשרות חברה.
להקת רוק מהטובות שהיו אי פעם
לא צוחק.
יש להם המון שירים שבלתי אפשרי לסרב לגרוב המפתה שלהם ויש שם באלבומים המושלמים, אך המעטים מדי, כמה וכמה רצועות שהן שילוב של כל התבשיל הזה שנקרא פיקסיז, כלומר הגיטרה הפצצתית של ג'ואי סנטיאגו, הבאס וקולות הליווי של קים דיל, המתופף הפנטסטי, והאוירה הקריזיונרית/הומוריסטית בקולו של פרנק בלאק.
נחזור עם לינקים בסופ"ש הבא עלינו לטובה.
לא צוחק.
יש להם המון שירים שבלתי אפשרי לסרב לגרוב המפתה שלהם ויש שם באלבומים המושלמים, אך המעטים מדי, כמה וכמה רצועות שהן שילוב של כל התבשיל הזה שנקרא פיקסיז, כלומר הגיטרה הפצצתית של ג'ואי סנטיאגו, הבאס וקולות הליווי של קים דיל, המתופף הפנטסטי, והאוירה הקריזיונרית/הומוריסטית בקולו של פרנק בלאק.
נחזור עם לינקים בסופ"ש הבא עלינו לטובה.
תומך במגיב שמעלי
הפיקסיז הם להקת הרוק הגדולה של האייטיז, לצד הסמיתס. ושלא תספר לעצמך מעשיות על REM, הפיקסיז גדולים יותר ומכיוון לסמיתס אויבים רבים ומרים בקרב הציניקנים הצינים, הרי שהפיקסיז נמצאת הגדולה מכולן. חוץ מהסמיתס כמובן. לא קשה להשתלט על דיסקוגרפיית 4 האלבומים שלהם - תתחיל מדוליטל או בוסנובה, ממש לא משנה איזה, והנה אתה במחצית הסונגבוק הפיקסאי.
כמובן שיש להתעלם מהאלבום העלוב שיצא להם לאחרונה וכמובן שאי אפשר להתעלם מעזיבתה של קים דיל. למרות זאת ובתנאי שלא ינצלו את ההופעה לקדום הזוועתון האחרון שלהם, הולך להיות שמייח ביותר באמפי.
אני מוותר רק בגלל שחיסלתי את קופת החיסכון שלי על הסטונז וניל יאנג. אבל עדיין, אני שולח נציגה מהמשפחה שתדווח לי אישית.
הפיקסיז הם להקת הרוק הגדולה של האייטיז, לצד הסמיתס. ושלא תספר לעצמך מעשיות על REM, הפיקסיז גדולים יותר ומכיוון לסמיתס אויבים רבים ומרים בקרב הציניקנים הצינים, הרי שהפיקסיז נמצאת הגדולה מכולן. חוץ מהסמיתס כמובן. לא קשה להשתלט על דיסקוגרפיית 4 האלבומים שלהם - תתחיל מדוליטל או בוסנובה, ממש לא משנה איזה, והנה אתה במחצית הסונגבוק הפיקסאי.
כמובן שיש להתעלם מהאלבום העלוב שיצא להם לאחרונה וכמובן שאי אפשר להתעלם מעזיבתה של קים דיל. למרות זאת ובתנאי שלא ינצלו את ההופעה לקדום הזוועתון האחרון שלהם, הולך להיות שמייח ביותר באמפי.
אני מוותר רק בגלל שחיסלתי את קופת החיסכון שלי על הסטונז וניל יאנג. אבל עדיין, אני שולח נציגה מהמשפחה שתדווח לי אישית.
הנחות נוספות לרוקנרולר
הנחת פלאפון והנחת PayPal
http://misterticket.eventim.co.il/ov?mailing=103YJXVT-3ZP6GF&m2u=1048QSSR-103YJXVT-IY2MC4
הנחת פלאפון והנחת PayPal
http://misterticket.eventim.co.il/ov?mailing=103YJXVT-3ZP6GF&m2u=1048QSSR-103YJXVT-IY2MC4
אני אהיה בנאלי
Midnight Rambler.
כשקית ריצ'רדס סיים לתת למיק את ההפסקה שלו ולתקוע מקלות בגלגלים של רכבת הלהיטים הדורסנית שהייתה החצי הראשון של ההופעה, עלתה הגיטרה של מיק טיילור ופתאום נדמה היה שיש מבוגר אחראי על הבמה. מיק חזר עם מפוחית וההופעה הפכה להיות בבת אחת, כל מה שקיוויתי שתהיה. ויותר. הביצוע של Midnight Rambler היה פסגה. פנינה. רוני ווד נגד מיק טיילור, צ'רלי ווטס נגד שניהם, מיק ג'אגר במפוחית ושפתיים פשוט אול אובר דה פלייס, ריצ'רדס נאבק לא לפגר מאחור, אלה היו הרגעים שידעתי שאצא מכאן בידיעה שראיתי את ההופעה הגדולה ביותר בפארק. זה שיא שיחזיק חודש, אבל מי סופר.
אחר כך, לא כל כך מהר, כי הראמבלר נמשך ונמשך לאיזה נצח של תענוג בלתי פוסק, אחר כך הסטונז כבר לא יכלו לעשות שום דבר לא נכון. הם לא יכלו ליפול: זה היה כאילו הם עברו לרכבת שודים והם עולים עלינו במלוא הקיטור לדרוס אותנו.
מה אגיד לכם ידידי, דרוס נדרסנו.
החצי השני של ההופעה - לא היה כדבר הזה. כל שיר, אפילו מיס-יו הבנאלי באלבום, היה סאגה גדולה בהרבה מחיינו העלובים. גימי שלטר, עוד שיא נרשם כשזמרת הליווי ליסה פישר (H-M-A-X-M-A) פתחה מצערת ואשכרה העניקה לנו מחסדיה.
היה הביל, חם, מחניק, דחוס, ליד הגדר שהפרידה בין עשירון הגולדן רינג לעמך. את הבמה ראיתי מעבר לכתפו של טיטאן בגובה 190 ס"מ. אני סבור שיש לירות בהם. בהם ובנוודי הקהל הדחפנים. זה גם היה יוצר פתחי אוויר שכל כך חסרו לי. אבל חוץ מאוויר, היה שם הכל. הכל. מיק עדיין זז כמו ג'אגר, הוא היה בכל מקום, הנוכחות שלו ממגנטת. טוטלית. סופסוף כוכב רוק אמיתי על במה ישראלית. קית' ריצ'רדס, מה זה היה החלוק הירוק הזה, השתדל, באמת השתדל וניכר היה שהוא נהנה מעצמו. ביניהם רוני ווד סיפק יפה את הסחורה שלו ו-ווטס כמו מקצוען השקט שהוא, סחב על כתפיו הקשישות את הלכידות של הנגינה. האופוריה שלי נמשכה על פני המחצית השניה, עד ההדרנים שהיו אפעס, צפויים מדי. אבל בינינו, מי רוצה הופעה של הסטונז בלי סטיספקשן ויו קאנט אולווייז גט ווט יו וונט? וזה הרבה, זה נקראה לקבל הרבה מהופעה. וחוצמזה, לנשום זה אוברייטד.
משמאל - הלהקה האמיתית, במבט לאחור.
אה, והסטליסט. איזה סטליסט חלומי. אפילו השיר שהצבעתי לו, רד מהענן שלי, היה שם, בשביל להוסיף אקסטרה מתיקות. ועל הנוכחות של אנג'י, הגשמת החלום הרטוב של העם היושב בציון חוץ ממני, על השיר הזה אני מוכן לסלוח. בסדר, נו. לא נתקטנן.
שמישהו ישים כאן את הסטליס, אין לי כוח מהזיכרון.
Midnight Rambler.
כשקית ריצ'רדס סיים לתת למיק את ההפסקה שלו ולתקוע מקלות בגלגלים של רכבת הלהיטים הדורסנית שהייתה החצי הראשון של ההופעה, עלתה הגיטרה של מיק טיילור ופתאום נדמה היה שיש מבוגר אחראי על הבמה. מיק חזר עם מפוחית וההופעה הפכה להיות בבת אחת, כל מה שקיוויתי שתהיה. ויותר. הביצוע של Midnight Rambler היה פסגה. פנינה. רוני ווד נגד מיק טיילור, צ'רלי ווטס נגד שניהם, מיק ג'אגר במפוחית ושפתיים פשוט אול אובר דה פלייס, ריצ'רדס נאבק לא לפגר מאחור, אלה היו הרגעים שידעתי שאצא מכאן בידיעה שראיתי את ההופעה הגדולה ביותר בפארק. זה שיא שיחזיק חודש, אבל מי סופר.
אחר כך, לא כל כך מהר, כי הראמבלר נמשך ונמשך לאיזה נצח של תענוג בלתי פוסק, אחר כך הסטונז כבר לא יכלו לעשות שום דבר לא נכון. הם לא יכלו ליפול: זה היה כאילו הם עברו לרכבת שודים והם עולים עלינו במלוא הקיטור לדרוס אותנו.
מה אגיד לכם ידידי, דרוס נדרסנו.
החצי השני של ההופעה - לא היה כדבר הזה. כל שיר, אפילו מיס-יו הבנאלי באלבום, היה סאגה גדולה בהרבה מחיינו העלובים. גימי שלטר, עוד שיא נרשם כשזמרת הליווי ליסה פישר (H-M-A-X-M-A) פתחה מצערת ואשכרה העניקה לנו מחסדיה.
היה הביל, חם, מחניק, דחוס, ליד הגדר שהפרידה בין עשירון הגולדן רינג לעמך. את הבמה ראיתי מעבר לכתפו של טיטאן בגובה 190 ס"מ. אני סבור שיש לירות בהם. בהם ובנוודי הקהל הדחפנים. זה גם היה יוצר פתחי אוויר שכל כך חסרו לי. אבל חוץ מאוויר, היה שם הכל. הכל. מיק עדיין זז כמו ג'אגר, הוא היה בכל מקום, הנוכחות שלו ממגנטת. טוטלית. סופסוף כוכב רוק אמיתי על במה ישראלית. קית' ריצ'רדס, מה זה היה החלוק הירוק הזה, השתדל, באמת השתדל וניכר היה שהוא נהנה מעצמו. ביניהם רוני ווד סיפק יפה את הסחורה שלו ו-ווטס כמו מקצוען השקט שהוא, סחב על כתפיו הקשישות את הלכידות של הנגינה. האופוריה שלי נמשכה על פני המחצית השניה, עד ההדרנים שהיו אפעס, צפויים מדי. אבל בינינו, מי רוצה הופעה של הסטונז בלי סטיספקשן ויו קאנט אולווייז גט ווט יו וונט? וזה הרבה, זה נקראה לקבל הרבה מהופעה. וחוצמזה, לנשום זה אוברייטד.
משמאל - הלהקה האמיתית, במבט לאחור.
אה, והסטליסט. איזה סטליסט חלומי. אפילו השיר שהצבעתי לו, רד מהענן שלי, היה שם, בשביל להוסיף אקסטרה מתיקות. ועל הנוכחות של אנג'י, הגשמת החלום הרטוב של העם היושב בציון חוץ ממני, על השיר הזה אני מוכן לסלוח. בסדר, נו. לא נתקטנן.
שמישהו ישים כאן את הסטליס, אין לי כוח מהזיכרון.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.