הופעה טובה, שעברה מעל הראש של רבים מהקהל
לפחות איפה שאני עמדתי, באמצע הגבעה שבסוף המתחם. זה לא אשמת הסטונס; נראה שרבים מאלו שהגיעו, מכירים חלק קטן מאוד מהרפרטואר של הסטונס, אולי 2-3 שירים מהסטליסט, וזהו. בסביבה שבה ישבנו, כל מי שהיו סביבנו עמדו ובהו בבמה כמו בוקים, ומדי פעם שחררו מחיאות כפיים נימוסיות. אני ואחותי (שעשתה שיעורי בית לפני ההופעה) נאלצנו לעשות רעש על תקן של 10 אנשים, במקומם. אולי זו היתה טעות להשאר כה רחוק. קרוב לבמה היה יותר אקשן? מצד שני, החום והצפיפות לא היו עושים לי טוב, וגם לא הייתי מצליחה לראות הרבה. אכן דילמה.
באשר לסטונס עצמם, הם נתנו הופעה שהיתה, לטעמי, שילוב בין חזרה לרגעי השיא האולפניים שלהם, לבין נסיון לרצות את הקהל הקלולסי, שבא לשמוע להיטים. מכאן השילוב הבלתי אפשרי, הסכיזופרני, בין Midnight Rambler, נניח, לבין "אנג'י" המיותר. אולי בשלב הזה של הקריירה שלהם, כשהם בישורת האחרונה, זה בלתי נמנע.
ג'אגר הוא פרפורמר בכל רמ"ח אבריו, אבל לעיתים עשה רושם של מנחה צוות הווי במלון נופש, כאשר ניסה לעשות הפעלות של הקהל, ולעיתים ממש לא במקום הנכון. מבחינתי הוא היה זוכה יותר בנקודות אם היה עושה כמעשה חבריו-ללהקה, ומנסה להיות יותר אותנטי ופחות מתחנף להקל. הם היו מקבלים אותו גם ככה. באשר לגיטריסטים, עקבתי אחריהם עם מיקרוסקופ (או לפחות ככל שיכלתי לראות מעל גבי המסכים). הופעתי מריצ'ארדס לטובה; חשבתי שמצבו הרבה יותר גרוע, אבל הוא לגמרי ניגן כמצופה מאדם בגילו, וסיפק את הסחורה. ווד הוא משהו בין ערס לליצן, ונראה שהוא נהנה מכל רגע. מבחינתי, הג'אמים בינם לבין טיילור היו השיא המוזיקלי של ההופעה, אבל שוב, זה עבר מעל הראש של הקהל (בסביבתי).
שירים ספציפיים, מעבר לאלו שהזכרתי:
get off of my cloud - לא הצבעתי עבורו ושוב, השיר והטקסט הביקורתי שלו, שלא התיישן למרות שעברו כמעט 50 שנה מאז שנכתב, עברו קצת מעל הראש של הקהל.
Paint it Black - התפלאתי שהם ביצעו את השיר, לאור הטקסט שלו, שעוסק בלוויה של חברתו של הדובר. חשבתי שהם נמנעים מלבצע אותו לאחר מותה של חברתו של ג'אגר. השיר היה מאז ומעולם אחד האהובים עלי שלהם, והוא לא התיישן עם הזמן. אם כבר, המילים הקדימו את זמנן.
You got the silver - כמה נעים היה לשמוע את השיר הנחמד הזה. ריצ'ארדס הוא אכן הפנים האנושיות של התאגיד המתוקתק שהיו היום הסטונס. עדיין ביישן, כשהוא צריך לפנות ישירות אל הקהל. עדיין מודה על כך שהוא "נמצא, בכל מקום שהוא".
Gimme shelter - היה חסר לי משהו בביצוע שלהם אמש. שיר שהוא זעקה אקזיסטנציאלית, קיבל את גרסת דיסני. ליסה פישר לא אשמה בכך, היא עשתה את חלקה על הצד הטוב ביותר.
Brown Sugar - שמתם לב שג'אגר שינה את המילים? הוריד את ההתייחסות לשוט והצלפות. גם ב-Sympathy for the devil הוא השמיט את ההתייחסות לרצח האחים קנדי.
Can't always get - בדומה ל-GS - וגם ל-Midnight Rambler, וגם sympathy for the devil - השירים האלו הם בין השיאים המוזיקליים שלהם. אלו שירים כבדים, שעוסקים בנושאים רציניים, וגם אם המוזיקה היתה שם, הקהל אולי לא.
סה"כ זו היתה הופעה מצויינת, וטוב שהיתה. אבל הפרדוקס הוא שהופעות ענק כאלו אינן יכולות, מעצם טיבן, לספק את האינטימיות והמשקל של חלק מהשירים המבוצעים - שירים שהפכו את הכותבים והמבצעים אותם להצלחה בקרב קהל מאסיבי, מלכתחילה.
