הם ו"אנחנו"..."לבנבנים" מול "אנחנו"
"מוכרים ומנצלים עם האידיש שלהם.." ...היה לנו שכן כזה בעיירה הקטנה ברומניה בה גרנו, היו לו מידי פעם הערות כאלה כלפי היהודים . אני הייתי ילד בן 8 , רזה עם תלתלים בלונדינים ובנו היה שנה גדול ממני,בעל שיער שחור ומבריק אבל גבוה ממני בראש ממני ובריא גוף שלא נאמר שמן. הינו חברים, יוצאים יחד בחורף על מגלשות שלג לגבעה רחוקה כקילומטר מהבית לגלוש במורד ,צוחקים ומתחרים לא תמיד בצחוק מי יגיע ראשון. להבדיל מללכת מכות מידי פעם סתם משיעמום, ככה בצחוק אבל כואב, בעיקר לי שחטפתי יותר, בגלישה במורד הייתי מנצח אותו בקלות, הוא היה מאבד שליטה ומתהפך לעתים קרובות ... בסוף היום שהשמש שקעה במהירות והשמועות על זאבים שמסתובבים בפאתי היער שליד נראו ממשיות מתמיד, הינו ממהרים לשוב בריצה הביתה, מגיעים בפנים סמוכות ומיוזעים תחת מעילי החורף וצעיפי הצמר. הייתה זו ילדות יפה ורק..מידי פעם הייתי ער למבטים החשדניים של אביו או ער לעובדה ששכנים אלה , בניגוד לאחרים, לא ביקרו מעולם בביתנו.. לימים דברתי על כך עם אבי שלא היה דברן גדול או מעריך איתי בשיחות נפש. הוא נטה בניתוח הלוגי אבל לא נטול האנושיות שלו להגן על אנשים אלה,מאשים את הבורות,חוסר השכלה וצרות אופקים של החברה והמשטר החשוך של אז באיבת שלהם יותר מאשר רוע לב ,קנאה ושנאת יהודים לשמה, פניה המתוחכמים והארסיים יותר של אנטישמיות "נאורה" ומודרנית ... ...ורק פעם אחת בעצם ראיתי את אביו של אותו חבר מגיע לבית שלנו, דופק בדלת ונכנס פנימה בהיסוס ובמבוכה מסויימת לאחר התעלמות של חודשים רבים אולי שנים מהשכנים שלו מעבר לגדר. הייתה לו אז בעיה בברך ואבי שהיה רופא ידוע ואפילו נערץ בעיירה זו,בעצם מנהל המחלקה וסגן מנהל בית החולים שמח לקדם את פניו ולטפל בו עם כל החום שבו שהתגלה במיוחד ביחס האבהי והאישי לחולים שלו. זה היה קצת נדיר לתת עמדת ניהול בידי יהודי באותם שנים של משטר קומוניסטי , בעיקר בעיירה לא גדולה במחוז מרוחק מעיר הבירה, אפילו מיאשי, עיר המחוז. אבל הוא רכש בהדרגה את אמונם באמצעות עבודה קשה, שעות ארוכות בבית חולים וטיפול סובלני ואישי בכל חולה, עני או עשיר,יהודי ( מיעוט קטן שם) או נוצרי, עירונים או כפריים, רבים קשי יום שהגיעו מרחוק בעגלות רתומות לסוסים במיוחד לכדי לזכות בטיפולו. הוא המשיך להגיע למעקב רפואי לביתנו, אבי ביקש לחסוך לו את הטירחה והבירוקראטיה של בית החולים המרוחק יותר. הם לא הפכו להיות שכנים ממש קרובים אבל חילופי הברכות היו לבביים יותר ותשורות קטנות כאלה או אחרות, לרוב תוצר חקלאי זה או אחר, היה מגיע לביתנו כמעט כל חג.. לאחר כשנה ,כאשר הורי מילאו בקשה רשמית לעלות לארץ, הרגשתי גם אני מעט מאותה אנטישמיות, שם מוסדית יותר מאישית. בפגישה השבועית של שבט הצופים המקומי בו הייתי חבר אז , בו כולם היו בעצם חברים וללא בחירה ,מטעם המשטר והחינוך הקומוניסטי, הצביע עלי המדריך והאשים אותנו בבגידה במולדה ועוד דברים שאינני זוכר ( לשמחתי..) והוצאתי בבושת פנים ובמקום מתוך חברת הילדים שהכרתי. למחרת גירשו אותי גם מחוג למוסיקה , כינור וצ'לו, ובזה דוקא שמחתי כי בליבי רציתי ללמוד פסנתר.. אבי איבד כמובן את תפקידו הניהולי מה שלא פגם בעצם בדבר בתפקודו, ביחס ההערכה של אנשי הצוות אליו או בחולים הרבים שהגיעו ממרחקים רק כדי להיבדק על ידו..אז הרגשתי באמת ולראשונה מה שנראה בעיני..שנאת הזרים, השונים, אולי גם..המצליחים, יהודים באמת..לא כל כך ידעתי מה זה.. אבל איבה..לא זקוקה באמת לסיבות, תירוצים מספיקים לה, תסכולים ורגשי נחיתות מלבים אותה, התבצרות והסתגרות מנטלית ותרבותית פנימה בתוך חוג צר של דומים לך בצבע, בשפה, בתרבות שומרים עליה ומחדדים אותה למשך עשרות שנים... וקפיצה קטנה, כמה שנים קדימה, כבר בארץ, כיתה ח' בקרית שמונה, ילדות יפה מלאה חוויות טובות בחברה מעורבת של מעט תושבים ותיקים והרבה עולים ממרוקו, רומניה ,הונגריה ועוד, פסיספ אופיני לאותה תקופה רחוקה ותמימה של אמצע-סוף שנות השישים.. לא היה כמעט שום הבדל בהתייחסות ביננו הילדים, אשכנזים או ספרדים,אולי מעט הבדל בין ילדים ותיקים ועולים, אבל לא משהו משמעותי. כולנו הלכנו יחד לצופים, לטיולים, למדנו יחד לבחינות,ביקרנו בחופשיות אחד בביתו של השני, נפגשנו בערבים במקום הסודי שלנו מאחורי שכונת "ארבע קומות" שם גרתי,יושבים או שוכבים על הדשא בערבים החמים של הקיץ,מביטים בירח, מאזינים לקוני פרנסיס בשירי האהבה שלה ומנסים להמציא לעצמו דרך ובעיקר אומץ להתחיל עם מיכל , בעיני אז(וגם עתה..) מלכת הכיתה, לפני שמישהו אחר יכבוש את ליבה... ..מחבורה זו יצאו והתפזרו לכל קצוות העולם אנשים בוגרים במגוון גדול, ומספר יחסי מדהים של אקדמאים, מורים, מהנדסים, אבל גם פוליטיקאים ( פרוספר עזרן..) ודיפלומטים, כמו גם סוחרים או עצמאים קטנים, רבים מהם שנפגשנו שוב רק לאחר 35 שנה במפגש יזום לפני כשנתיים. הבאתי סיפור זה כי למרות כל אלה..גם כאן היה מי שצמח מתוכנו בהמשך להרים את דגל הקיפוח של המזרחיים ולהפוך אותו לנושא מרכזי בחייו, גם שהשכיל והפך לאיש אקדמאיה מצליח בארץ ובחו"ל. בהמשך פנה עורף למדינה והיגר לצפון אמריקה שם המשיך להתקדם לעמדות בכירות באקדמיה . מידי פעם אני שומע עליו באמצעות חבר משותף מאותה תקופה שגר בארה"ב . וחברי זה שהוריו ממוצא הונגרי, מספר לי בגאווה לא סמוייה על חברנו המשותף המצליח , על סיפורי החיים הטובים שלו בחו"ל, על הצלחותיו עם נשים , על תפקידים רמים ומגוונים בהם הוא זכה ..ושמידי פעם הוא גם מבקר בארץ. ובכל זאת כמעט בכל מפגש בינהם, עולות באיזה שהוא שלב תחושות הקיפוח שלו, חלוקת "הם ואנחנו" אשכנזים וספרדים,סיפורי המשך מעודכנים ומוסברים אינטלקטואלית לסיפורי "אנו באנו ארצה" עם ה "DDT," ו"מיטות הסוכנות" שעולים מידי פעם שוב ושוב, גם אחרי עשרות השנים והדוגמא האישית של חייו המוכיחה לכולם..בדיוק ההיפך.... ושנינו תמהנו אז מאיפה זה הגיע אליו, הרי גדלנו כולנו יחד מגיל אפס כמעט,ילדים שהתקבצו יחדיו מכל התפוצות באותה שכונה, באותו ב"ס באותה כיתה, גרים ב"ארבע קומות" או ב"רכבת", ושרתנו באותו צבא... אז..מצטער שהארכתי בסיפור..די סתמי ורגיל, לא משעשע ואפילו חסר מעוף, אבל..זו כל התשובה שיש לי והיא הכי כנה ואמיתית עבורי כשהיא "ממקור ראשון" ללא טיעונים אידאולוגים ושורשים הסטוריים ופסיכולוגים ענפים.. ואני אניח את סיפורי כמשטח פרחי ילדות מול אותם אנשים שעתה כמו אז,במדינות העולם או בתוכנו אנו, מניפים דגלים של.."הם אנחנו" ומנסים בחסותם להמשיך ולהתחזק מאחורי חומה של דעות קדומות, של טינה ושל פלגנות על רקע מוצא, לאום , שפה או ותרבות... לילה טוס