x_x (טריגר)
אני חושבת שהרחקתי לכת עם הדמות שבניתי לי בראש והיא הולכת ומתכווצת ומתרחבת בתוכי ובאופן כללי מתנהגת כמו יסוד רדיואקטיבי ואני תוהה עד כמה אזדהם. ובכלל, מפחיד אותי קצת להפגש שוב, כאילו שלא ניתן יהיה לשחזר את אותה תחושה, כאילו שאני לא אצליח לשחזר את מי שהייתי כשנפגשנו. אני שונאת את האופן האוטומטי בו אני רוקמת לי בלי משים אי אלו אנשים וסיפורי רקע, את עצם העובדה שאני חיה כל כך טוב מבלי לצאת מתוכי ואז הכל מתנפץ ונושר עליי, אליי, מה שלא יהיה. בזמן האחרון אני מתפרקת במיטה כל לילה, מחזיקה את עצמי עד נקודה מסויימת ומשם בוכה בטשטוש הסטרי, לא יודעת איך התחלתי, פתאום אני שם. כשאני לא עובדת או צועדת או קוראת או דוחקת את העצמי אחורה אני מגלה שאני נורא רוצה למות ושאני מתפלשת ביאוש תהומי וכל הליכה למיטה ו-ויתור על היום הנוכחי ויקיצה ביום שלמחרת הופכים קשים ושורטים עוד יותר. האוסידי שואב ממני כל כך הרבה אנרגיות והנוכחות שלו כבירה ומטורפת ובולעת את זו שלי ואני מנסה שלא לדבר עם עצמי, רק כדי שלא אדע עד כמה אני עצובה ובודדה באמת, בתוך הראש שלי.