../images/Emo183.gifאני צריכה חיבוק../images/Emo7.gif
כמה דברים יכולים להשתנות בתוך פחות מ-4 חודשים? פתחתי את הספר מחזור שלי משנה שעברה והתחלתי לקרוא... ואז פשוט התחלתי לבכות. אומרים שלא מבינים עד כמה חשובים לנו דברים עד שמאבדים אותם... טוב, זה נכון. שנה שעברה כ"כ התרכזתי בכל הילדים שעיצבנו אותי כל כך, בילדות הפרחות ששיגעו אותי ובילדים המקובלים שאפילו לא שמתי לב עד כמה שכבה שלנו היתה מגובשת ואיזה כיף זה היה. עכשיו כולם פזורים בבתי הספר השונים בתל-אביב. כל החברות שלי שכל כך אהבתי ושהבטחנו אחת לשניה שלא ננתק את הקשרים לעולם, לא שמות לב להעדרי בבית ספר שלהן. ואלה, שבאו איתי לבית-ספר החדש לא שמות עלי בגרוש, איכפת להן רק ממה שחושבים עליהן ואיך הן לבושות. אני רוצה לחזור שנה אחורה, אל המחנת המרסימה שלי, אל הילדים, אל הצחוקים וכל הדברים המעניינים שיכולנו לעשות יחד כל השכבה! כי הינו מגובשים! וכולם הכירו את כולם, ולא רבנו בגלל כל שטות! והיו לי חברות שהיה איכפת להן מאיך שאני מרגישה! תקוע לי עכשיו מין גוש ענק בגרון ואני לא יכולה לבלוע אותו ולא יכולה לבכות, ו... אני מרגישה חרא, אני מרגישה כאילו לאף אחד לא אכפת ממני מעבר לבוקר טוב שגם ככה לא אומרים לי. אני מתגעגעת לזה שאם היתי זזה חצי מטר הצידה היו שואלים אותי מה קרה? אבל עכשיו, אני לא אעניין אך אחד גם אם אני אתחיל לבכות באמצע הכיתה. אני מרגישה שהיחידות שבאמת אכפת להן הן אתן... זה המקום היחידי שאני יכולה לבוא ולפרוק הכל ולקבל עידוד ולתת עידוד לאחרים בלי שישמיצו אותי בגלל שאני רוסיה או בגלל שאני לא מקובלת.. אני באמת לא מנסה לקבל צומי, אני פשוט מרגישה כ"כ חרא... טוב.. ממ.. חיבוק?