אוקי, ממש לפני שאני פורש להיום
כיוון שאתה מתעקש להגיב בלי לקרוא את המאמר, וכיוון שאני לא רוצה שקוראים אחרים יתבלבלו, אני אסביר כמה דברים.
1) המחקר בדק ילדים עם אבחנה קיימת של הפרעת קשב, בלי לקשר להיותם בטיפול או לא (דהיינו לא התערבו בטיפולים תרופתיים קיימים).
2) החוקרים רצו לבדוק האם התערבות המכוונת לטיפול בהמי ספרה ספציפית תשפיע, וכיצד. לשם כך הילדים עברו בדיקות שונות, כולל מבחן IQ נרחב (וקסלר), מבדקים מוטוריים וסנסוריים ועוד.
3) לאחר סיום שלושת חודשי ההתערבות, כל הנ״ל נבדקו שוב, וכן ניתן להורים שאלון בראון, אשר נחשב מדד טוב למדי לנוכחות הפרעת קשב, ומהווה מרכיב עיקרי מתהליך האבחון.
בסיום התהליך, 81% מתוך הילדים (מעל מאה ילדים) לא עמדו יותר בקריטריון לאבחנה של הפרעת קשב (בלי קשר ול וקסלר או למבדקים המוטוריים והסנסוריים).
מבחן הוקסלר או היכולות המוטוריות והסנסוריות לא באו לבדוק נוכחות של הפרעת קשב, אלא לבדוק האם יש שינויים בתחומים אלו, כיוון שילדים עם הפרעות קשב מדגימים קשיים מוטורים וסנסוריים באופן עקבי (זאת אומרת שלרוב המוחלט של הילדים עם הפרעת קשב יש קושי מוטורי כזה או אחר וכן קשיים סנסוריים כאלו או אחרים), וכן תוצאות אופייניות (מבחינה סטטיסטית) מבחני משכל (למשל וקסלר).
אני ממקווה שכל אלו שהתבלבלו או לא הבינו על מה הדיון, מבינים עכשיו את מהות המאמר, ואת החשיבות העצומה שלו!
בנימה אופטימית זו, לילה טוב לכולם,
