אני עומד מאחוריו
מאז ראשית המדינות הלאומיות, נימוסי השולחן של המלחמה גורסים שהגנרלים שולחים את החיילים שלהם למות. למדיניות ההתנקשויות יש פוטנציאל להפוך את השולחן הזה, ואילו היו הפלסטינים מאמצים גישה כזו בעצמם הייתי שמח. לא הייתי מוציא להורג אנשים שכבר עצורים אצלי, כמובן, אבל גם לא הייתי טורח לבזבז מתקני מעצר על אלה שעוד לא זכו להגיע אליהם. בתור ראש ממשלה היו לי פחות בעיות מוסריות לחתום על צו לרציחתו של מנהיג שאני יודע את שמו ואת מעשיו, מאשר על צו מעורפל המבטיח את רציחתם של עשרות או מאות אנשים חסרי שם ופנים והמנקה אותי מאחריות ישירה לגורלם. דעת הקהל העולמית נוטה להתייחס לרצח מנהיגים כאל פשע חמור יותר מאשר רצח אזרחים, כנראה בשל נימוסי השולחן שנזכרו לעיל; בעיני ההפך הוא הנכון. רצח רבין זעזע אותי, מבחינה מוסרית, פחות מרצח של אנשים שלא היו צד בשום מאבק. מעבר לדקדוקי הטקס של האתיקה, בסופו של דבר אנו מעוניינים להפעיל לחץ ישיר על ההנהגה הפלסטינית ויורשיה, ולא על דעת הקהל העממית שמן הסתם לא תמתן את דעותיה לנוכח חיילינו העבריים המקפצים על הגגות והעצים בעזה. ההנהגה דנן מתייחסת אל חיי נתיניה כאל זבל אורגני שמדשן את עץ ההתקוממות, ונטילתם רק מסייעת לה. הרבה יותר יעיל להצמיד את האקדח לרקתה שלה, לא לרקתם של הנתינים, ובמידת הצורך גם לירות, עד שהברירה הטבעית תעשה את שלה.