תרבות העכשיו
אני רוצה לומר כאן דברים שיקוממו עלי רבים כאן , מימין ומשמאל. "למה סיכנו את חייו של בני?" - זועק האב השכול מעל כותרות העיתונים והאינטרנט, לאחר שנהרג החייל הראשון במחמה המטופשת והמיותרת הזו שנכפתה על ישראל בגלל טמטומם של הפלשתינים, כאשר התגובה הזו "לצאת מעזה" באה שעות ספורות אחרי שרוב ה"עם" תבע להכנס לשם. "שחררו אלפי אסירים" - זןעק האב שליט שבנו נשבה בידי האויב האכזר לפני שבועיים, וחלק גדול , אולי רוב הציבור מסכים עמו. מדי יום ביומו כמעט, נחטפים בעירק, (שם מנהלת ארה"ב מלחמה מיותרת ומטופשת , שקשה מאד להחלץ ממנה מבלי לגרום יותר נזק) חיילים או דיפלומטים או אזרחים של ארה"ב, יפן, בריטניה, ורוסיה, שלא לדבא על מצרים, ירדנים ןעירקים. עשרות מהם כבר הוצאו להורג בעריפת ראש מול מצלמות הטלוויזיה האם יעלה על הדעת שכותרת הניו יורק טיימס , ומאמרי המערכת שלו, יתבעו שחרור מחבלי אל קעידה, או הטרוריסטים לאלפיהם, תמורת אותם שבויים? האם מופיע כל אב שכול מדי יום על כל המרקעים ובכותרות כל העיתונים? כלום מכריז נשיא רוסיה שמטרתה העליונה של רוסיה היא לשחרר כל חטוף שנמצא בידי הצ'צ'נים? "זהו חוזקו של העם היהודי!!" - תאמרו לי "מסורת בת אלפי שנים של פדיון שבויים" - יאמרו האחרים. ואני טוען שזהו מורך לב מסוכן, ושמה שהחל כמסע, מוצדק בעיני, לצאת מלבנון, הולך והופך למורך לב לאומי מסוכן , שעלול למוטט את יכולת העמידה של העם הזה במלחמה האכזרית ורבת השנים מול אויבינו. למורך הלב הזה יש שתי פנים מנוגדות. מצד אחד, אי יכולת לספוג אבדות, ולו המעטות ביותר, בעורף המדינה, במלחמה הזו. כשהפלשתינים יורים את טילי הקסאם שלהם, הגורמים בעיקר רעש ובהלה, הם מנצלים בציניות את החולשה הזו כדי לגרור את ישראל לתקוף אותם. כל הרוג , חלילה, כל סדק ברצפה של איזה בית,זוכה לכותרות ענק, עמודים רבים בעתונות, משדרים ותחקירים בטלוויזיה, ומהפך בסקרים התובע מהממשלה להכנס בפלשתינים, להשמיד , להרוג ולאבד, להפציץ ולחסל, כל זאת למרות שקמפיין הטרור הפלשתיני הוא מן העלובים והלא מצליחים שהיו בהיסטוריה, והשנזק האמיתי שנגרם לישראל הוא אפסי ( קסאמים שמאסמים, הרע בטמטומו לתאר זאת מר שמעון פרס) מצד שני כשזה כבר קורה, ובמלחמה נהרגים חיילים, למרות שלא היתה מלחמה שבה ננהרגו כל כך מעט חיילים, יחסית למאמץ הצבאי, ולא היתה מלחמה בה נהרגו בצד השני פחות חפים מפשע, כמו זו, שוב זועקות הכותרות, וצוותי הטלוויזיה, וסיקורי ההלוויות ו"העם" דורש לצאת מהבוץ ומייד. ה"עם" ברובו, דורש, ובצדק, את פינוי המאחזים הבלתי חוקיים, אך ברגע שמתרחש פיגוע פלשתיני מייד נסוג בו. מורך הלב הלאומי הזה, העדר היכול לספוג את הקרבנות הנדרשים לעמוד במערכה, מסכן בצורה קשה את יכולתה של ישראל לנסות ולהגיע לשווה ולביטחון. מלחמה ושלום מנהלים בשום שכל ובסבלנות. כדי לנהל מלחמה, או משא ומתן לשלום, יש צורך באורך רוח, ולא בדרישת פתרונות "עכשיו ומיד" שחרור המחבלים, שנעשה בלחץ דעת הקהל, תמורת גופות חיילים והפושע טננבאום, היה שגיאה איומה , שכבר עלתה בחייהם של עשרות ישראלים שנרצחו בידי המחבלים. הנסיגה מעזה, שכולם טוענים עכשיו שהיתה שגיאה איומה, הביאה לישראל תמיכה בינלאומית שלא היתה כדוגמתה בהיסטוריה של ישראל. . שרון נאלץ לסגת באופן החד צדדי הזה בגלל מורך הלב הכפול הזה - מצד אחד הסרוב לשאת ולתת עם הפלשתינים, עקב האבדות שהם גורמים לנו, שהרי בכל פעם שנעשה מעשה טרור, מופסק המשא ומתן, ומצד שני, הדרישה לצאת מן ההתנחלויות המיותרות ההן. ה"עם" : דורש שני דברים מנוגדים , ששניהם יביאו לאסון מדיני. "לתת לצה"ל לנצח, להשמיד את הרשות הפלשתינית, להפציץ את עזה" "לשחרר אסירים, לא להכנס לביצה העזתית, להלחם רק מרחוק בלי אבדות" במשך עשרות שנים, אולי מאה שנה, נלחם עם ישראל על זכותו לחיות בארץ ישראל. בסך הכל, למרות תחשות הדכאון הציבורי, מעולם לא היה מצבנו טוב יותר מבחינת הכוח הצבאי, החוסן הכלכלי, והתמיכה הבינלאומית רק לפני 50 שנה היתה ישראל הצעירה מנודה על ידי רוב מדינות העולם, כולל סין, הודו, אחת המעצמות נלחמה נגדה בגלוי, כל מדינות ערב שאפו להשמידה, לא היה שום הסכם שלום, הכלכלה היתה במצב קשה, אך התחושה הפנימית היתה של מאבק נחוש . העכשוויזם הזה, חוסר הנכונות להאבק, הוא לוקסוס שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה. הוא מזכיר לי את האווירה הציבורית ששררה במדינות אירופה בשנות ה30. למען הסר ספק, אני באופן אישי בעד נסיגה לגבולות 67 במסגרת הסדר שלום , עם פלשתינים או אחרים, אך אני גם בעד הצבת גבולות, קרי הקו הירוק ומלחמה כאשר אלו נחצים. לאויבינו הפלשתינים יש אסטרטגיה הפוכה "אנטי עכשוויזם" - לסבול כמה שיותר עכשיו כדי ש"בטווח הרחוק" הם ינצחו. ועכשיו החלק המרגיז באמת: יתכן והדבר נובע מן התרבות הישראלית הנהנתנית , הילדותית, תרבות ה"כוכב נולד" ה"עכשיו במבצע" הידוענים לשעה, מחד, מול המשיחיזם והכמיהה ל"משיח עכשיו" של המתנחלים מאידך. יתכן והדבר נובע מהפנדמנטליזם האיסלמי, ומהאמונה כי סבל וקרבן בעולם הזה יביא אותם לגן עדן עכשיו ( לא לחינם בחר הבמאי בשם זה לסרט הפלשתיני על המחבלים המתאבדים. לצירנו אין שלום עכשיו, אין תנו לצהל לנצח, אין גן עדן עכשיו, אין משיח עכשיו. השקעתי בפוסט הזה חצי שעה מחיי, אך למרות זאת אני מבקש ממנהלי הפורום, שבאם הוא פוליטי וטורד את מנוחתכם מדי, תמחקו אותו , אחרי שתידעוני בנימוס.
אני רוצה לומר כאן דברים שיקוממו עלי רבים כאן , מימין ומשמאל. "למה סיכנו את חייו של בני?" - זועק האב השכול מעל כותרות העיתונים והאינטרנט, לאחר שנהרג החייל הראשון במחמה המטופשת והמיותרת הזו שנכפתה על ישראל בגלל טמטומם של הפלשתינים, כאשר התגובה הזו "לצאת מעזה" באה שעות ספורות אחרי שרוב ה"עם" תבע להכנס לשם. "שחררו אלפי אסירים" - זןעק האב שליט שבנו נשבה בידי האויב האכזר לפני שבועיים, וחלק גדול , אולי רוב הציבור מסכים עמו. מדי יום ביומו כמעט, נחטפים בעירק, (שם מנהלת ארה"ב מלחמה מיותרת ומטופשת , שקשה מאד להחלץ ממנה מבלי לגרום יותר נזק) חיילים או דיפלומטים או אזרחים של ארה"ב, יפן, בריטניה, ורוסיה, שלא לדבא על מצרים, ירדנים ןעירקים. עשרות מהם כבר הוצאו להורג בעריפת ראש מול מצלמות הטלוויזיה האם יעלה על הדעת שכותרת הניו יורק טיימס , ומאמרי המערכת שלו, יתבעו שחרור מחבלי אל קעידה, או הטרוריסטים לאלפיהם, תמורת אותם שבויים? האם מופיע כל אב שכול מדי יום על כל המרקעים ובכותרות כל העיתונים? כלום מכריז נשיא רוסיה שמטרתה העליונה של רוסיה היא לשחרר כל חטוף שנמצא בידי הצ'צ'נים? "זהו חוזקו של העם היהודי!!" - תאמרו לי "מסורת בת אלפי שנים של פדיון שבויים" - יאמרו האחרים. ואני טוען שזהו מורך לב מסוכן, ושמה שהחל כמסע, מוצדק בעיני, לצאת מלבנון, הולך והופך למורך לב לאומי מסוכן , שעלול למוטט את יכולת העמידה של העם הזה במלחמה האכזרית ורבת השנים מול אויבינו. למורך הלב הזה יש שתי פנים מנוגדות. מצד אחד, אי יכולת לספוג אבדות, ולו המעטות ביותר, בעורף המדינה, במלחמה הזו. כשהפלשתינים יורים את טילי הקסאם שלהם, הגורמים בעיקר רעש ובהלה, הם מנצלים בציניות את החולשה הזו כדי לגרור את ישראל לתקוף אותם. כל הרוג , חלילה, כל סדק ברצפה של איזה בית,זוכה לכותרות ענק, עמודים רבים בעתונות, משדרים ותחקירים בטלוויזיה, ומהפך בסקרים התובע מהממשלה להכנס בפלשתינים, להשמיד , להרוג ולאבד, להפציץ ולחסל, כל זאת למרות שקמפיין הטרור הפלשתיני הוא מן העלובים והלא מצליחים שהיו בהיסטוריה, והשנזק האמיתי שנגרם לישראל הוא אפסי ( קסאמים שמאסמים, הרע בטמטומו לתאר זאת מר שמעון פרס) מצד שני כשזה כבר קורה, ובמלחמה נהרגים חיילים, למרות שלא היתה מלחמה שבה ננהרגו כל כך מעט חיילים, יחסית למאמץ הצבאי, ולא היתה מלחמה בה נהרגו בצד השני פחות חפים מפשע, כמו זו, שוב זועקות הכותרות, וצוותי הטלוויזיה, וסיקורי ההלוויות ו"העם" דורש לצאת מהבוץ ומייד. ה"עם" ברובו, דורש, ובצדק, את פינוי המאחזים הבלתי חוקיים, אך ברגע שמתרחש פיגוע פלשתיני מייד נסוג בו. מורך הלב הלאומי הזה, העדר היכול לספוג את הקרבנות הנדרשים לעמוד במערכה, מסכן בצורה קשה את יכולתה של ישראל לנסות ולהגיע לשווה ולביטחון. מלחמה ושלום מנהלים בשום שכל ובסבלנות. כדי לנהל מלחמה, או משא ומתן לשלום, יש צורך באורך רוח, ולא בדרישת פתרונות "עכשיו ומיד" שחרור המחבלים, שנעשה בלחץ דעת הקהל, תמורת גופות חיילים והפושע טננבאום, היה שגיאה איומה , שכבר עלתה בחייהם של עשרות ישראלים שנרצחו בידי המחבלים. הנסיגה מעזה, שכולם טוענים עכשיו שהיתה שגיאה איומה, הביאה לישראל תמיכה בינלאומית שלא היתה כדוגמתה בהיסטוריה של ישראל. . שרון נאלץ לסגת באופן החד צדדי הזה בגלל מורך הלב הכפול הזה - מצד אחד הסרוב לשאת ולתת עם הפלשתינים, עקב האבדות שהם גורמים לנו, שהרי בכל פעם שנעשה מעשה טרור, מופסק המשא ומתן, ומצד שני, הדרישה לצאת מן ההתנחלויות המיותרות ההן. ה"עם" : דורש שני דברים מנוגדים , ששניהם יביאו לאסון מדיני. "לתת לצה"ל לנצח, להשמיד את הרשות הפלשתינית, להפציץ את עזה" "לשחרר אסירים, לא להכנס לביצה העזתית, להלחם רק מרחוק בלי אבדות" במשך עשרות שנים, אולי מאה שנה, נלחם עם ישראל על זכותו לחיות בארץ ישראל. בסך הכל, למרות תחשות הדכאון הציבורי, מעולם לא היה מצבנו טוב יותר מבחינת הכוח הצבאי, החוסן הכלכלי, והתמיכה הבינלאומית רק לפני 50 שנה היתה ישראל הצעירה מנודה על ידי רוב מדינות העולם, כולל סין, הודו, אחת המעצמות נלחמה נגדה בגלוי, כל מדינות ערב שאפו להשמידה, לא היה שום הסכם שלום, הכלכלה היתה במצב קשה, אך התחושה הפנימית היתה של מאבק נחוש . העכשוויזם הזה, חוסר הנכונות להאבק, הוא לוקסוס שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה. הוא מזכיר לי את האווירה הציבורית ששררה במדינות אירופה בשנות ה30. למען הסר ספק, אני באופן אישי בעד נסיגה לגבולות 67 במסגרת הסדר שלום , עם פלשתינים או אחרים, אך אני גם בעד הצבת גבולות, קרי הקו הירוק ומלחמה כאשר אלו נחצים. לאויבינו הפלשתינים יש אסטרטגיה הפוכה "אנטי עכשוויזם" - לסבול כמה שיותר עכשיו כדי ש"בטווח הרחוק" הם ינצחו. ועכשיו החלק המרגיז באמת: יתכן והדבר נובע מן התרבות הישראלית הנהנתנית , הילדותית, תרבות ה"כוכב נולד" ה"עכשיו במבצע" הידוענים לשעה, מחד, מול המשיחיזם והכמיהה ל"משיח עכשיו" של המתנחלים מאידך. יתכן והדבר נובע מהפנדמנטליזם האיסלמי, ומהאמונה כי סבל וקרבן בעולם הזה יביא אותם לגן עדן עכשיו ( לא לחינם בחר הבמאי בשם זה לסרט הפלשתיני על המחבלים המתאבדים. לצירנו אין שלום עכשיו, אין תנו לצהל לנצח, אין גן עדן עכשיו, אין משיח עכשיו. השקעתי בפוסט הזה חצי שעה מחיי, אך למרות זאת אני מבקש ממנהלי הפורום, שבאם הוא פוליטי וטורד את מנוחתכם מדי, תמחקו אותו , אחרי שתידעוני בנימוס.