תקובה מקוצרת
הי אושר, 1. יש להחליט על תקן יחיד בכל משחק:- או משחק ריאליסטי יותר - עם נשקי עץ המחייב את אלה המעוניינים לשחק לוחמים להיות לוחמים מאומנים בקפידה גם במציאות, או פחות ריאליסטי, המאפשר נשקי נקניקיה, ומתמקד בצד המשחקי של המשחק. משחק כזה נותן הזדמנות גם ללא מיומנים לשחק לוחמים ליום אחד. 2. שוב, שחקנים שמעניין אותם לשחק ולאו דוקא להלחם, המוכנים להתפשר על ריאליסטיות, יכולים להגיע עד קרבות פנטומימה או קרבות על ניר. יש לבדוק מה רוצים רוב השחקנים באותו משחק. 3. בענין לשים חרב בראש - ודאי שלא. אני מסכימה שעצם הפעילות הפיסית מוסיפה ריאליסטיות ואוירה, אך שחקן מתחיל צריך מהר מאוד ללמוד שלחימה דוקא מפחיתה את אמינות הדמות שלו. במקום להלחם בהתאם לתכונות הדמות (לדוגמא: בורגול האיום, לוחם ברברי מנוסה) הוא נלחם בהתאם ליכולותיו כשחקן (דני לוי, בן 14, רואה פעם ראשונה בחיים חרב). שחקן מנוסה (שאיננו לוחם מנוסה) ינסה להתחמק מלחימה וישאף הנאה דוקא ממשחק הדמות בנסיון לא להגיע למצבים מביכים כאלה. מי שרוצה להיות ראליסט עד הסוף יתאמן בקביעות בנשק מקצועי *במציאות* ע"מ לשפר את משחק הדמות שלו, או, בפשטות, ישחק דמות לא לוחמת. 4. אני מקווה שכולם מבינים ש"אימון" כאן משמעו ללמוד כיצד *לא* לגרום נזק ליריב, ולהרויח מהצד גם הצצה אל אומנות הסיוף כמובן. אין להרשות לשחקנים שישנה סכנה שיפגעו באמת ביריבם להכנס אל שטח המשחק. אין הבדל אם זה משחק בחרבות עץ או בחרבות מרופדות. 5. כיצד לאכוף את בטיחות הנשק? שהמומחים יחליטו. אין לי הרבה מה להציע בנושא. יום טוב וד"ש לתוכיים. איה J.R