לא החרבות מפחידות, אלא האוחזים בהם
למה לא חרבות עץ? ובכן, לא חרבות העץ מבהילות אותנו. מליצי היושר האדוקים שלהם הם שמחרידים את שנתינו; ההרגעות החוזרות ונשנות והביטחון ביכולת הם שמעוררים את חששינו. יותר מפעם אחת פגשתי שחקן יהיר ובטוח יתר על המידה, שהשימוש שלו בחרב עץ פגם במשחק. אמת, פגשתי הרבה לוחמים עם חרבות מעץ, שארי קרב או שניים אכן שכנעו אותי ביכולתם, ומאוד נהניתי להילחם בהם (גם כשהפסדתי). אבל ברגע שהיריעה מתרחבת מעבר לאימון מוגבל משתתפים, או משחק מיליטנטי שמסגרתו ברורה (מבחינת נסיונם של המשתתפים), הכל מסתבך. זה מגוחך לראות אנשים בורחים באמצע קרב, או יוצאים מדמות בגלל אצבע מכוסחת או חרב עץ שהגיעה משום מה לרקה במקום לכתף. כשאין חרבות עץ, אין יותר לבטים. איש לא חוטא במחשבות אוף-פליי לגבי זולתו (בסיטואציה מיליטנטית כמובן), נוסח "אני אולי יכול לנצח, אבל זה יכאב". אתה יכול לצחוק לו, אבל הרעיון הוא להיות קהילה גדולה ומגוונת, בה ניתן לשתף מקסימום משתתפים במינימום סיבוכים לוגיסטיים. בנודע לקהילה הדוברת רוסית, שיש לנו מן הסתם הרבה מה ללמוד ממנה (ואכן כך קורה, על בסיס אינדיבידואלי וקבוצתי כאחד, במיוחד מאז W4R (משמע, לפחות יעד אחד של הפרוייקט הושג). ובכל זאת: המציאות בישראל מכתיבה נורמות שונות; גם תרבות המשחק הרוסית בארץ הולכת ומשתנה. לדוגמא: בבריה"מ לשעבר אנשים נסעו בטרמפים מאות קילומטרים כדי להגיע למשחק. בארץ - אין על מה לדבר. ברוסיה חלקות יער של הקטארים ללא נפש חיה (אנושית). בארץ - נו באמת. ולבסוף - הנורמות לגבי פגיעה גופנית ואחריות אישית שונות. ברוסיה חייל עלול לחזור הביתה בארון חתום, ואין שאלות איך נהרג. בישראל על תאונת אימונים מוקמת וועדת חקירה, מפקדים וקצינים מודחים או מושעים; ממשלות מתערערות על זה. קוראים לזה דמוקרטיה. ודרך אגב, בנוגע ל"פציעות קלות": דע לך, שבדיווחים על אירועים עם נפגעים, "פצועים קל" כוללים גם מי שאיבד 2 אצבעות. תסתכלו בראי, ותשאלו את עצמכם שאלה קשה: כל הלהט והפאתוס הזה הם למען האותנטיות או למען הגאווה האישית ("אני יכול", "אני יודע")?