חלומות זוהרים. ../images/Emo104.gif
שכוב הייתי במיטתי, פני מופנות כלפי המזרון, כשחשתי שרגלי מורמות באויר ואני נמשך אט אט אל מצב של ריחוף. גופי נח, עתה, במקביל למיטה, אך כמטחוי קשת הימנה, כלפי מעלה. התנוחה לא קפאה. משב רוח מלפנים, העיף אותי לאחור, עדין במצבי המאוזן והטיס אותי דרומה. חשתי איך אני דואה באויר, זרועותי פרושות לצדדים, וכתונת השינה הלבנה, האורירית שלי מתנפנפת ברוח. מתחתי, רצה, אצה לה האדמה, במהירות מסחררת. והנה, הגעתי אל ביתי. לא ביתי הנוכחי, אלא זה הזכור לי משחר נעורי. ביתה של סבתי. היה זה בית מגורים גדול ורחב ידים, שנבנה בתחילת שנות העשרים של המאה הנוכחית. בית דו משפחתי, ששימש את הורי בשנות נישואיהם הראשונות, לצד הורי אבי. "הזיווג” לא עלה יפה והורי פרשו להם, בהיותי כבן שבע, לבית דירות רגיל. אולם בעיני, נותר הבית הזה, על יושביו- סבי וסבתי האהובים, ביתי הראשון. למרות שהייתי ער לגמרי לעובדה, שהבית כבר מזמן אינו עומד על תילו, חשתי כיצד רגלי נוגעות בכרכוב החלון, שמעל דלת הכניסה. השתוחחתי מעט ופתחתי בתנופה את הדלת הכפולה. עתה, כבר הייתי במצב מאונך. אולם עדיין בריחוף. עברתי את הפרוזדור בעל האריחים המצויירים ביד אומן. התקרה הגבוהה והפתחים הגבוהים, אפשרו ריחוף, בקומה מלאה, מעל גובה המשקוף. נמשכתי אל הוילון ב"סלון" ואל מפסק החשמל, המיוחד, שהיה צורך לסובבו, על מנת להדליק את האור, כאשר שמעתי נביחות כלבים מאצל הפתח. הגבהתי שנית עוף ופניתי אל הפרוזדור. ראשי נגע בתקרה. מתחתי, הציצה מגבעת ציידים ירוקה, שנוצה מתנוססת עליה. השפלתי את מבטי יותר, על מנת לגלות את הצייד במעיל העור החום, אוחז בקולריהם של שני כלבי דוברמן. חששתי כי יריחו את ריחי וקפלתי את רגלי תחתי. עקבתי אחריהם אל קצהו השני של הבית, אל מה שהיה חדר המגורים של הורי, בזמנו. כאן, נכונה לי הפתעה. כנס ציידים! על כלביהם נוטפי הריר. נצמדתי אל פינה אחת, מעל משקוף הדלת, מרעידה משהו. (בית הורי, היה צמחוני וטבעוני לסרוגין). לפתע, חש בי אחד הכלבים וחשף שינים. מיד הופנו כל המבטים אלי. "הסתלקי"! הפקודה נאמרה ללא מילים. ומיד נשאבתי בחזרה, בתהליך מהיר של טיסה ודאיה, אל מיטתי. התרוממתי מעל המיטה בפיק ברכיים והלכתי לשטוף את פני, שמשב רוח הטיסה, צינן אותם.
ולמה סיפרתי לכם את כל זה, אתם שואלים
כדי להאכיל אתם בולשיט בכמויות.
הרעיון לטמטום נלקח מכאן...