אני מטופלת בטיפול קבוצתי בשנה האחרונה, רק ממש לאחרונה הבנתי שאני כן רוצה לשתף שם ולא לשתוק כל הזמן. עברו עליי שבועות לא טובים לאחרונה והחלטתי שבטיפול הזה (כלומר היום) אני אשתף במה שעובר עליי.
שיתפתי, היו תגובות בסדר, אחד הפחדים שלי בלדבר על הדברים הקשים זה או שאחרים ישפטו אותו או שהם יזלזלו במה שאני מרגישה,למזלי זה לא קרה פה. אחרי שדיברתי אחרים גם שיתפו את מה שהם מרגישים בנוגע לנושא שפתחתי. ממש התפתח שיח עמוק אבל באיזשהו מקום הרגשתי שהייתי צריכה עוד מקום. כאילו שיתפתי ואז אחרים לקחו את זה למקום שבו הם מזדהים שזה טוב אבל זה די השאיר אותי אבודה. זה לא פעם ראשונה שזה קורה ודי התבאסתי מזה. אני יודעת שזו האחריות שלי לומר להם מה מפריע לי ושאף אחד לא ינחש אבל השיח היה ממש כבד עליי באותו רגע והרגשתי את המצב רוח שלי יורד ממש ככל שהזמן עבר.
חוץ מזה שאני לא מרגישה שאני מסוגלת להפריע לבן אדם כשהוא מדבר על נושא שחשוב לו ולדבר על עצמי שוב, זה מרגיש לי אנוכי.
כמי שרשמתי מקודם באיזשהו שלב השיח נהיה ממש עמוק, אפילו יותר מדי עמוק בשבילי (משמעות החיים וכו') אבל לא מצאתי מספיק כוחות כדי לבקש מהם להפסיק עם הנושאים האלה שממש העיקו עליי. ועכשיו אני ממש מתבאסת על עצמי.
זה היה טיפול מאוד קשה נפשית, כשחזרתי הביתה התחלתי לבכות ואני ממש מתחרטת שחשפתי את עצמי ככה, אני מרגישה שעשיתי טוב ושבעצם לא יכולתי להכיל את הנושאים שעלו בטיפול.
אני רושמת את זה כאן כי גם אם אין לאף אחד מה להגיד זה מנחם אותי שמקשיבים לי פה

ושיהיה ברור אני לא מצפה לתשובות מאף אחד אבל כמו שרשמתי מקודם, זה עוזר לי להרגיש פחות לבד עם התחושה המעיקה הזו