שלום לכם

[גדידו]

שלום לכם

פה ושם הגבתי על דברים שנכתבו ונאמרו, אולם עקב העובדה שאני מרגיש קצת בור ליד הידענים שיש כאן בפורום בדרך כלל אני קורא בשקט.. ובכל זאת אני אציג עצמי באופן רשמי (כדי שתדעו שלמרות שאינני משתתף הרבה אני שותף שקט). ובכן אני אציג את עצמי דרך הספרים שקראתי בשבועיים האחרונים: "במערב אין כל חדש" של רמרק, "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" של קונדורה, "עפיפונים" של גארי, "המחברת הגדולה" של קריסטוף, "הרעיון הציוני לגוניו" של פרופ' אבינרי וזהו בתקופה הזו. כרגע אני קורא את "ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן ובקרוב: "לוליטה", "על העיורון", ו-"המשפט". וואו, כזה בולמוס של קריאה לא היה לי מגיל 11. אני עכשיו לפני גיוס, וממש לבד (כי כולם, אבל כולם, כבר התגייסו), ואני מגשים חלום: לשבת כל היום ולקרוא ולקרוא. שאלה שרציתי לשאול אותכם ובגלל זה כל הרשימה הארוכה הזו: גם עליכם "ספר הדקדוק הפנימי" עבד עליכם רגשית בצורה אדירה ולא מוסברת או שזה רק אני?

 

[Rivendell]

וואו, איזה כייף ../images/Emo99.gif

ברוך הבא, קודם כל. מה חשבת על "עפיפונים" ועל "המחברת הגדולה"? את ספר הדקדוק לא קראתי.. אני לא אוהבת את גרוסמן

.

 

[גדידו]

אז ככה

ואוו, "עפיפונים" הוא אחד הספרים הגדולים שקראתי. מין ספר כזה שיצאתי ממנו באיזשהי הרגשה של אהבה לבני אדם. ממש היה חבל לי כשסיימתי אותו כי ההרגשה של לקרוא אותו הייתה כ"כ טובה. מראש באתי עם איזשהו חשש אחרי הטראומה של "כל החיים לפניו" של אותו סופר בשם אחר. מה שמביא אותי ל"מחברת הגדולה". גם כל החיים לפניו וגם המחברת הגדולה הם ספרים שהרגשתי שבכוח מנסים לזעזע אותי. אפילו בצורה מאולצת. והרי אין דבר יותר קל מלזעזע קוראים. פשוט צריך להכניס כמה טבואים - גילוי עריות, ניצול ילדים, אלימות קשה, יחסים משפחתיים חולניים, זנות ובעיות קשות של מיניות. וזו גם הסיבה שמאוד הערכתי את "עפיפונים" - קראתי אותו מיד לאחר "במערב אין כל חדש" - שהוא ספר גדול אין שם ספק, אבל חוטא באותו נסיון לזעזע בכל מחיר שאינני מחבב כלל.

 

[Rivendell]

מעניין, דווקא הרושם שלי שונה מ"המחב

רת". כלומר, כן, יש שם נסיון זעזע. אבל מה שמזעזע הוא לא כ"כ הטבואים, אלא הדרך בה מדברים עליהם. השימוש הזה בשפה דלה (דלה מתוך כוונה, ולא כי זה כל מה שהכותבת יודעת), בלי יומרות ומשחקים מיותרים. דווקא שם הגדולה של הספר הזה, בעיני. אתה יכול לקרוא על זה יותר בפירוט במאמרי הפורום, אם זה מעניין אותך, יש שם עוד כמה דעות. ולגבי "עפיפונים" נותר לי רק להסכים. ספר נפלא, מהטובים שקראתי ומהאהובים עלי עד היום. אבל אני גם אהבתי את "כל החיים לפניו". יכול להיות שאתה בטראומה כי הכריחו אותך לקרוא אותו במקרה?

 

[גדידו]

אני מניח

שהיה לזה חלק מהעניין בכל אופן, מעניין אותי מה חשבת על "הקלות הבלתי..", ולמה את מתנגדת לגרוסמן?

 

[Rivendell]

אני לא מתנגדת לגרוסמן, פשוט לא

אוהבת את הכתיבה שלו. זה התחיל ב"יש ילדים זיגזג" שלטעמי היה סתמי לחלוטין. זה המיך ב"שתהיי לי הסכין" שזנחתי בעמוד 80, פשוט כי ממש לא עניין אותי מה יקרה בהמשך, ואחר כך אמרו לי ש "עיין ערך אהבה" הוא חובה, אז ניסיתי. את החלק הראשון עוד הצלחתי איכשהו לקרוא, אבל ההמשך היה הזוי ועמוס מדי לטעמי. לא אוהבת את הכתיבה שלו. לא מתחברת אליו. הוא יותר מדי עמוס ומעיק בשבילי. אבל זה לחלוטין עניין של טעם

. ואת "הקלות" עוד לא קראתי |מתביישת|

 

[Mנטה]

ספר הדקדוק הפנימי

הוא לדעתי הספר הטוב ביותר של גרוסמן ואולי גם הספר העברי הטוב ביותר שיצא כאן מאז קום המדינה. בליגה שלו אני יכולה להכניס גם את "התגנבות יחידים" של קנז וכרגע לא עולה לי ספר אחר באותה הרמה. הוא ספר מטלטל רגשית, נדיר בכנותו, מכמיר לב, וגם קריא ומצליל. לי יצא לקרוא אותו בזמן שגרתי בחו"ל והיו לרשותי רק ספרים באנגלית ופתאום הגיע הספר הזה וגמרתי אותו בנשימה עצורה וביום או יומיים. זה ספר מהסוג שמתחילים אותו אדם אחד וגומרים אדם אחר. ריוי, לפי מה שאת מתארת אני מבינה למה לא התחברת לגרוסמן עד היום. אני מאוד אוהבת את גרוסמן, אבל דוקא את ע"ע אהבה גם אני לא גמרתי, ושתהיי לי הסכין שעמם אותי מאוד

מצד שני את יש ילדים זיג זג אני מאוד אוהבת. או במלים אחרות, אל תפספסי את ספר הדקדוק הפנימי.

 

[ILet]

שלום גדידו, ברוך הבא.

אהבתי מאד את עפיפונים. קח פסק זמן מגארי, ואחרי שתנוח אני מציעה לך לקרוא את "הבטחה עם שחר" שלו. מקסים! לגבי גרוסמן- גם לדעתי ספר הדקדוק הפנימי מצויין. לגבי אריק מאריה רמארק- קראתי את שער הניצחון שלו. לא כל כך אהבתי. אני מסכימה לדעתך שהוא כותב בצורה די בומבסטית. אני מעדיפה יותר אנדר-סטייטמנט. אני מצטרפת לריבנדל לגבי המחברת הגדולה. גם כאן התיאורים הם בפירוש מינימליסטים ומינוריים. כך נוצר המתח הגדול [לפחות אצלי] בין התיאור החסכני לבין הזוועה. אם עוד לא קראת, ריבי ואני ממליצות לך על 2 ההמשכים של המחברת הגדולה. הספרים הם: ההוכחה, והשקר השלישי. רק עם קריאת כל הטרילוגיה מתקבלת התמונה הכוללת שאליה התכוונה המחברת.

 

[דוסטו]

ריווי וגרוסמן

'ספר הדקדוק הפנימי' הוא יוצא מן הכלל בכתיבה של גרוסמן. הוא לא כבד כמו 'ע"ע:אהבה' והוא לא דו-ממדי:משקל נוצה כמו כל היתר. תנסי אולי תופתעי. ספר טוב. קריא .זורם. (הספר העברי הכי טוב שנכתב מאז קום המדינה? נו, כל אחד והאיכויות שלו. יש לי רשימה ארוכה של טובים וחשובים ממנו)

 

[Mנטה]

דוסטו, שאלה לי אליך

האם אתה יכול לעשות רשימה של הספרים הישראליים הכי טובים מאז קום המדינה, אבל כדי שהרשימה הזאת תגיד לי משו או תהווה סוג של המלצה, תוריד ממנה בבקשה את א.ב. ואת עוז. מוכן לעשות לי את הטובה הזאת ?

(את ג.א.ר. אני מרשה לך לכלול בה

)

 

[דוסטו]

M, למה להוריד מהם את עוז וא.ב?

יש להם ספרים ששמים את גרוסמן בכיס הקטן. ואת יודעת מה - אחרי שתגמרי עם ג.א.ר תחזרי אלי אני אשלים לך את הרשימה. בעצם, את יודעת -הנה כמה נוספים: "ימי צקלג" של ס.יזהר "עיר ימים רבים" -שולמית הראבן "זכרון דברים" של יעקב שבתאי "התגנבות יחידים" של קנז "עת הזמיר" של חיים באר. יש לך כאן רשימה שביחד עם "חמסין" של ג.א.ר חובקת את הישראליות בספרות שלאחר מלחמת השחרור, וכולם מצוינים.

 

[Mנטה]

תודה על הרשימה

מתוכה קראתי רק את חמסין וציפורים ואת התגנבות יחידים. ובאמת אהבתי. נדמה לי שמתוך ימי צקלג קראתי משהו (זה אוסף סיפורים?) ועם עת הזמיר יש לי בעיה בגלל הכריכה. לא זוכרת מה יש עליה רק שהיא דוחה אותי ואני לא מסוגלת להכניס את הספר הביתה. עכשיו לגבי שאלתך, למה להוריד. פשוט מאוד, אני לא סובלת את עוז וא.ב. ולכן אם אני מבקשת רשימה של ספרים טובים כהמלצות, מיותר לתת לי אותם. ודוקא לפחות מעוז קראתי די הרבה ספרים (מא.ב. ניסיתי לקרוא, לא הצלחתי).

 

[דוסטו]

M, ימי צקלג זה |הדגש../images/Emo31.gifסדגש| אוסף

סיפורים. ימי צקלג זה רומן בן שני חלקים. סה"כ 1200 עמודים שמתאר את ישראל של מלחמת השחרור. רומן מפתח מופתי בספרות הישראלית. רומן שהעמיד את ס.יזהר בראש הסופרים הישראליים ושיתק את היצירה שלו למשך שנים רבות. על הכריכה של "עת הזמיר" של חיים באר יש ערמה של קרני איילים, קרי- שופרות, ואין כמוה מתאימה לרומן הזה. בכשרון כמעט נבואי חיים באר חוזה את צמיחת המדשאה ההולכת ומתרחבת ואוכלת כל חלקה טובה שבנו, של העשבים השוטים המתרבים כמחלה ממארת על כל גבעה ותחת כל עץ בפלסטין.

 

[Mנטה]

אז אני מכירה את חרבת חזעה, זה משם ?

 

[דוסטו]

אמרתי ש'ימי צקלג' זה רומן!

'חירבת חיזעה' הוא מהספר שנקרא (ככה סתם) 'ארבעה סיפורים'. וכמעט כל מי שהגיע לכיתה יוד בבי"ס תיכון עיוני בארץ מכיר אותו. בשעתו, עם עליית הליכוד לשלטון ב -77, היתה סביבו מהומה רבתי. היות והוא מציג את ערוותינו ברבים- שגם אנחנו לא קדושים- ניסו לפסול אותו.

 

[Ayelet S]

בתור מישהי שבינה לבין גרוסמן there

is no love lost - ליתר דיוק, בינה לבין ספריו של גרוסמן

- אינני מתביישת להודות בכך שלאחר נסיונות כושלים לקרוא את "ע"ע: אהבה", נטשתי אותו ומעולם לא נטלתי לידי ספר נוסף של המחבר. יחד עם זה, אין זאת הפעם הראשונה שאני שומעת תשבוחות על הספר הספציפי הזה. אם הבנתי נכון, הוא מגולל את סיפור ילדותו ותהליך התבגרותו של ילד בירושלים של שנות ה'50. כנראה שביום שאחליט שאפשר וצריך לתת לגרוסמן הזדמנות נוספת, אעשה זאת עם הספר הזה.

 

[siv30]

איילת לא מומלץ

לא מומלץ לוותר על מליוני ספרים נהדרים אחרים רק בשביל לתת לגרוסמן הזדמנות שניה שאני בטוחה שיכזיב. אם תחפשי לפי השם שלי תמצאי בוודאי את ההתבטאויות שלי על גרוסמן והספר הבודד שקראתי מפרי עטו "בגוף אני מבינה". פשוט זוועה ולא אוסיף. מבחינתי גרוסמן =

אני ספרים שלו לא אקרא יותר גם אם יגידו לי שהספר שלו הוא חווית החוויות.

 

[Rivendell]

זה בדיוק החישוב שלי.

בזבזתי את זמני על שלושה גרוסמנים עד כה, ולא נהניתי אפילו מאחד. למה לנסות שוב? יש כ"כ הרבה ספרים שם בחוץ, שרק מחכים לי

.

 

[Mנטה]

פשוט מאוד

בגלל שאת מוותרת על אחד הספרים הכי טובים שנכתבו אי פעם בארץ הזאת. ויש לך על מי לסמוך, רשימת הספרים שציינת לא מצאה חן גם בעיני אוהבי גרוסמן.

 

[siv30]

הכי טובים, לטענת מי?

לדעתי גרוסמן לא יודע לכתוב ואם כבר עדיף ספר של מירה מגן שלדעתי הספרים שלה באמת טובים. ועל מי יש לה לסמוך לא הבנתי? אבל שויין, כמו שאמרת למעלה בדיון על קינג (ואפילו לא קראת ספר שלו לפני שפסלת אותו להזכירך) לא התרשמתי ששווה לי (וזה אחרי שקראתי אחד שלו).