שלום לכם

[Ayelet S]

siv, אם את אוהבת את ספריה של מירה

מגן (שאני מוכרחה להודות שלא קראתי כ-ל-ו-ם משלה), אז ודאי תשמחי לשמוע שהיא שוקדת בימים אלו על כתיבתו של ספר חדש שבמרכזו עומד - לשם שינוי - גבר. כשלעצמו, הדבר מעניין ומעורר בי סקרנות שהרי, לדעתי, הספרות שלנו התברכה בלא מעט סופרים ממין זכר המיטיבים לכתוב "בגוף אישה" (והדוגמה הבולטת ביותר העולה לי לראש היא ללא ספק, עמוס עוז ב"מיכאל שלי") אבל להפך - אני אישית מתקשה למצוא דוגמאות ראויות.

 

[siv30]

תודה, באמת מעניין

 

[Chatulim]

וסמי מיכאל בחצוצרה בואדי...

 

[Mנטה]

סיו תיקון טעות

אני לא פסלתי את קינג. רק אמרתי שלא מושך אותי לקרוא אותו. יש הבדל בין לפסול סופר שכותב בז'אנר מסוים בגלל הז'אנר לבין לפסול סופר שכותב במגוון סגנונות על סמך ספר אחד. ורק הערה קטנה: לא אותך ניסיתי לשכנע.

 

[Rivendell]

קינג כותב במגוון סגנונות.

אני למשל בכלל לא אוהבת את ספרי האימה שלו. אבל הוא כותב עוד דברים, שכדאי מאוד מאוד לקרוא. הוא כותב נהדר, לטעמי. לא הרבה סופרים יודעים ככה לתפוס את הקורא כבר מהרגע הראשון.

 

[renjintso]

בעיני דווקא כן

"בגוף אני מבינה" בכולופן, הוא ספר נהדר לדעתי, והבנתי שאני די במיעוט. קראתי אותו אחרי הינזרות ארוכה ארוכה מהשפה העברית, והכתיבה של גרוסמן - כמו תמיד - פשוט עשתה לי את זה. אהבתי במיוחד את הנובלה השניה בספר. בעיני היא דוגמה לכתיבה מתוחכמת שמצליחה להישאר אמיתית ומרגשת, וזה המון. גם לדעתי ספר הדקדוק הוא מהטובים שנכתבו כאן (כאן? אופס... שם), ולא הייתי מוותרת עליו, אבל מנטה'לה, לאנשים יש טעם שונה מלשות? זה העיקרון מאחורי מירוצי סוסים, תחרויות יופי ופורומים. אנחנו נמשיך להחליף בינינו מבטים מבינים בכל פעם שיוזכר שמו של א.ב. עוז

 

[r_yuvali]

הערה על גרוסמן

שלום לכולם, קודם כל - גילוי נאות: אני מאוהבי גרוסמן, הסבורים כי "ספר הקדוק הפנימי" הוא אכן אחד הספרים הטובים שנכתבו בעברית (אגב, אני מצטרף להמלצה החמה על ספרו של יעקב שבתאי "זכרון דברים", ומבקש להוסיף כי לטעמי ספרו הטוב ביותר של יעקב שבתאי הוא "סוף דבר" ואולי עוד ארחיב עליו באחד הימים). לעצם העניין, להבדיל מהרבה סופרים אחרים, ספריו של גרוסמן הם ממינים ומסוגים שונים. כך, לדוגמא, "יש ילדים זגזג" ו"מישהו לרוץ איתו" הם ספרים יותר פשוטים, המיועדים לקהל יותר מגוון. לעומת זאת, "ספר הדקדוק הפנימי" הוא ספר מורכב ועמוק, שהחוויה בקריאתו היא רבת-פנים ומימדים. אני ממליץ עליו בחום, גם למי שהתאכזב מספריו האחרים של גרוסמן. יובל

 

[r_yuvali]

לב של פרפור

ורק כדי שתטעמו מדבשו של גרוסמן, קטע קצר מ"שתהיי לי הסכין" שבאחת הפעמים שקראתי אותו, לא יכולתי להפסיק להתרגש: "כשאני כותב את המלים האלה, הלב מפרפר לי באופן מוחשי לגמרי. בכלל, יותר ויותר קורה לי שדפיקות לב אמיתיות אני מרגיש רק כשאני מדמיין. הנה שוב, מפרפר. את יודעת שיש ציפור כזאת פרפור? אם נוגעים בה נגיעה אחת קלה בחזה, הלב שלה מפסיק לפעום והיא מתה. עם הציפור הזאת אסור לעשות אף תנועה לא נכונה, כי כל טעות קטנה שולחת הדף קל ללב שלה והוא פשוט מפסיק לפעום. לו יכולתי לקנות פרפור כזה. בעצם, שניים. לא: להקה של פרפורים. הייתי נותן להם לעופף פה מעל מה שאני כותב לך, שיהיו גלאי-שקר חיים כמו הקנריות שגילו דליפות של גאז במיכרות. תתארי לך: מלה אחת כוזבת או לא מדוייקת או גסה, או סתם אדישה - נופלת ציפור מתה על הדף. תראי איך אכתוב אז" לא היינו רוצים שלהקה של פרפורים (פרפורים מטאפוריים ,שהרי איננו בעד מותם של בעלי חיים...) ירחפו מעלינו במהלך היום-יום, וכל פעם שנהיה אדישים או גסים או כוזבים יהיה משהו שיזכיר לנו זאת? יובל (שנזכר כמה הוא אוהב את גרוסמן)

 

[שפרירית אדומה]

גרוסמן

אני אוהבת את גרוסמן בגלל הקטעים האלה, כמו שר_יובלי ציטט. ובאמת אצל גרוסמן זה מתחלק לספרים לקהל הרחב כמו "מישהו לרוץ איתו" ו" יש ילדים זיגזג" וספרים אחרים כמו "שתהיי לי הסכין" ו"בגוף אני מבינה" שבאמת קשה לשרוד אותם עד הסוף ואין עלילה סוחפת כמו בספרים מהסוג הראשון. בספרים האלו אני אהבתי את השימוש בשפה וקטעים יפים ומרגשים כאלו שמפצים (אולי) על העלילה המקרטעת וה"מסטיק". אני חושבת שבזה מתבטא הייחוד של גרוסמן. במשפטים ובקטעים המקוריים שמעוררים מחשבה והתרגשות. ודרך אגב- ב"שתהיי לי הסכין" יש הרבה כאלו. ריווינדל- הספרים של גרוסמן שאת קראת, את מרביתם לא קראתי, כי הם גם לא נרא לי משהו מהתיאור האחורי של הספר ((למרות שזה טעות להסתמך על זה יותר מידי). בעקבות ההתלהבות הרבה פה מ"ספר הדקדוק הפנימי", הוא נכנס לרשימת ההמתנה.

 

[Rivendell]

רגע - אז מה כן קראת שלו?

התבלבלתי קצת

.

 

[r_yuvali]

אפשר לקרוא לי רק יובלי...

 

[Rivendell]

ואתה גם חדש, לא? ../images/Emo13.gif

ברוך הבא

ואם יבוא לך, אתה מוזמן לעשות את "טקס החניכה" שלנו - לספר לנו על הספרים שאתה הכי אוהב, ולמה.

 

[r_yuvali]

תודה

תודה על הכנסת האורחים. בא לי מאוד לספר לכם, אבל זמן אין לי כל כך. אז עוד כמה ימים...תתאזרו בסבלנות.. (למרות שכבר גיליתי שאת יעקב שבתאי אני מאוד אוהב, וכך גם את דוד גרוסמן...)

 

[Ayelet S]

מה לומר לכם, תוך כדי שאני קוראת

שוב ושוב את הודעותיהם, מתבלטת לעיניי עובדת היותכם כה חלוקים בדעותיכם לגבי הנושא הזה. ועצם הדבר הזה שמצליח לעורר דעות כה שונות - יש בו משהו שמסקרן אותי ומאיץ בי לפחות לנסות ולהווכח בעצמי על מה בעצם אנו מדברים כאן. אבל - "ביום בו אחליט שצריך ואפשר לתת לגרוסמן סיכוי נוסף" הוא - מעצם ניסוחו - משפט מאוד מעורפל ובלתי מחייב מבחינתי. ואכן, כשרבבות ספרים אחרים מחכים לי לא רק בחוץ אלא גם על מדפי הספרייה הפרטית ההולכת ותופחת - הסיכוי שגרוסמן יזכה לצ'אנס נוסף בעתיד הקרוב הולך ומתרחק.

 

[r i c k i]

אני מצטרפת אליכם...

בנוגע לרומן גארי ולעפיפונים. תגידו... איזה ספר שלו, חוץ מהשניים שהוזכרו, אתם ממליצים לקרוא... אהה... ו... גדידו... אל תדאג... גם בצבא אני משערת שהבולמוס לא יעבור... זהו אכן זמן מצויין להתאהבות בהרגל...

 

[Rivendell]

"חרדתו של המלך סלומון" מצויין לדעתי

וליד המיטה שלי יושב "לאור אישה", שעוד לא הגעתי אליו, למרבה הבושה

.

 

[א ר נ ה]

אני מעמידה את "כל החיים לפניו"

בראש הרשימה. נמצא אצלי במקום של כבוד ברשימת "הספרים שריגשו אותי ביותר"

 

[עדי444]

ספר הדקדוק הפנימי וה"זמן הצהוב"

היו היחידים והאחרונים של גרוסמן שקראתי. אולי בגלל שהייתי ממש צעירה כשקראתי את ה"דקדוק" הוא אכן עשה עליי רושם ניכר, אבל מאז גרוסמן מאכזב אותי מאד - בזמנו, מאחר ויום ההולדת שלי נופל על שבוע הספר, קבלתי 5 "מישהו לרוץ איתו" שחזרו כלאחר כבוד לחנות והוחלפו במיידי... לא, לא מתה עליו.