מסכימה עם מי שכתבו
שמשתמעת מדבריך האשמה של כלתך, גם בדברים שלא קשורים אליה. למשל זה שהבן שלך לא מתקשר אליך בתדירות גבוהה יותר.
ואני בטוחה שהיא קלטה טוב מאוד את ההאשמות והטינות שאת חשה כלפיה.
את הסתירה בין ההתנהגות המוגזמת שלך לכיוון קירבה ("אני עושה מאמצים לגרום לה להרגיש כמו הבת שלי") לבין הרגשות האמיתיים שלך כלפיה.
2. לגבי הארוחה השבועית: יפה מאוד מצידך, שטורחת ומבשלת ומארחת! בתור מי שמארחת לפעמים, אני יודעת כמה זה דורש ומתיש.
אבל אל תחשבי שלארוחה הזו אין עלות גם בשבילם. שהם באים כי יותר נוח להם לבוא, מאשר להישאר בבית.
את כותבת לגביכם כהורים "האם הם" (כלומר אנחנו ההורים) "רק למתנות וארוחות". ומשתמע מכך שהם מנצלים את הארוחות והמתנות, לוקחים מה שנוח להם. אבל יש סיכוי סביר שבואם לארוחה אצלך לא מקל עליהם. מנסיון אישי, הרבה יותר קל לי לבשל משהו קליל בבית לשישי שבת, מאשר ליסוע לארוחה להורים/לחמים. אני נוסעת כי אני רוצה לפגוש אותם ואת שאר המשפחה שם. כיף לי אצלם. אני מאוד מעריכה את המאמץ שלהם לארח. אבל מבחינה מעשית - הם לא מקילים עלי בזה שאני באה לארוחה. ובסופי שבוע שבהם אני גמורה במיוחד וחייבת לנוח קצת, אנחנו נשארים בבית ולא נוסעים לארוחה אצל ההורים/החמים. ובתקופות רגועות אני מגבירה את התדירות. זו האמת.
זה מתקשר לעומס בחייהם כזוג עם ילדים קטנים. זו המציאות שלהם.
3. אני חושבת שדרוש שינוי בציפיות שלך מהקשר עם הבן ומשפחתו.
הם עסוקים בטירוף, כמו כל ההורים עם הילדים הקטנים. מותשים ורצים סביב הזנב של עצמם.
יש כאלה שאוהבים לדבר הרבה בטלפון, או שחשים צורך/רצון לעשות זאת. ויש כאלה שלא. ברור שהבן שלך הוא מאלה שלא.
לא נראה לי שזה ישתנה בשנים הקרובות. אל תצפי ממנו למה שהוא פשוט לא יתן.
ואחת הציפיות הלא ריאליות ביותר, שהיא שורש חלק מהבעיות: שהכלה תרגיש כמו הבת שלך. אמא של הכלה גידלה אותה כל השנים. ואת יודעת מה זה לגדל ילד, כמה אהבה והשקעה וזמן ואנרגיה וכסף. את לא אמא שלה, ולא גידלת אותה. היא כלתך. למה שכלתך תהיה כמו ביתך? זה לא טבעי. זה לא אמור לקרות. לא כך הדברים עובדים. זו פנטזיה לא ריאלית.
בת זו בת, וכלה זו כלה.
4. נזכרתי בפתגם האמריקאי "גדרות טובות עושות שכנים טובים" (תרגום צולע שלי). זה נכון לתחום המשפחה:
גבולות טובים עושים משפחה טובה.
נראה לי שהכלה הזו מנסה לאותת לך בדרכים שונות שהיא רוצה גבולות. ושהקשר יתפתח בצורה טבעית לאורך השנים. ולא באופן מאולץ וגם מנוגד לרגשות האמיתיים שלך, שבעצם מאשימה אותה בהרחקת הבן.
מה שאת קוראת "קרירות" מצידה, אני רואה כרצון לקשר יותר טבעי ואמיתי.
כי בואי נגיד את האמת, יש לך המון כעסים והאשמות כלפיה, אבל כלפי חוץ את מנסה להתנהג כאילו היא הבת שלך. זו צביעות. וגם אצל שחקן זוכה אוסקר - האמת היתה צפה ועולה אל פני השטח. אני בטוחה שכל המשפחה יודעת מה באמת את מרגישה כלפיה. כולל הבן והכלה, כולל בעלך וילדיך האחרים, כולל נכדיך.
לא יודעת כמה זמן תוכלי עוד להעמיד פנים כלפי חוץ כאילו היא הבת שלך, אבל בלב להאשים אותה בהרחקת בנך.
אם תמשיכי כמו עכשיו, לדעתי הפיצוץ הגדול יגיע. וזה מאוד חבל, כי ברור שהכוונות שלך טובות. באמת.
אבל הדרך שלך מובילה לפיצוץ בלתי נמנע.
הרצון המוגזם לקרב - הוא הדבר שמרחיק.
הציפיות הלא ריאליסטיות גורמות לעודף דביקות, חוסר גבולות, כעסים, וזה מה שיביא את הפיצוץ.
אם תשני את הציפיות שלך ליותר ריאליסטיות, לדעתי תצילי את היחסים עם הבן ואישתו.
מאחלת לך בהצלחה במה שתעשי.