שלום לכולן, סתם מסקרן, לחמות ולכלות

ברור, ילדים ששומרים על קשר חם וחברי עם הוריהם

הם ילדים משועממים, חסרי חיים בנים להורים מיואשים ובודדים



אגב, גם אני בטוחה שאימך לא עצובה כי את מתקשרת אליה רק פעם בשבוע

תראי לכמה הסכמות הגענו
 
אגב, לפי מדד האהבה שלך, את כנראה לא ממש אוהבת את ההורים שלך

כי למה להתקשר רק כמה פעמים בשבוע? למה לא פעם בשעה? איזה מין קשר הדוק זה שרק פעם ביום את מרימה טלפון? את כנראה לא ממש אוהבת אותם.
 
אני ילדה גדולה

ובדרך כלל לא יוצא לי לדבר עם אמא שלי יותר מפעם בשבוע, אלא אם כן יש מצב מיוחד (תאומים לקראת פגישה, משהו לעדכן, מישהו מרגיש לא טוב...) אבל מאחר וזה מקובל על שתינו אין עם זה בעיה.
 
גם פעם בשבוע זה נחמד. מי אמר שפעם בשבוע זה רע? והכל

אם מקובל על שני הצדדים ואם נעשה במינון הנכון לגבי שני הצדדים. תלוי מה מצב ההורים גם כן, תלוי מי הזוג והיכן גרים וכמה מגיעים לביקור. לא ביקשתי כמה פעמים אבל לפעמים מותר להתקשר לשאול מה נשמע. .
 
ולמרות הכל להקצות טיפה זמן להורים

אני כפי שכתבתי מתקשרת לאימי בכל יום עשר דקות בדרך לעבודה לעשות לה טוב כי אחר כך אני גמורה אחרי יום של תשע ועשר שעות ולימודים פעמיים בשבוע.
&nbsp
 

dori78

New member
למה שכתבה הייתיאביבקיץ. וגם:

לא כולם חייבים להתחבר אלייך ולהרגלים שלך, לא למשלוחי המנות ולא לדברים אחרים.
אני לא נכנסת לניתוחי אישיות של אנשים שאני לא מכירה, אסתפק בלהגיד שכנראה כלתך שונה ממך ולא מוצאת חיבור.
לא חייבים בכח. אל תצאי מגדרך כדי לגרום לה להרגיש כמו הבת שלך, אם זה לא משהו שהיא מעוניינת בו.
ולפי הפוסטים שלך - זה לא משהו שהיא מעוניינת בו.
את לא אמא שלה, את אמא של בעלה. תביני את ההבדל ותנהגי בהתאם.
 
דורי, אף אחד לא חייב לי כלום, גם לא אני וגם לא הבן שלי ובכל

זאת, אם הצדדים רוצים לחיות בשלום, צריך קצת קצת להתאמץ. זו משפחה ולא אדם זר שאפשר לנפנף. גם לי אין כוח תמיד לקבל אותם לארוחות שישי או לשמור בייבי סיטר ולחגוג להם ימי הולדת וכו' אבל זה בן ואשתו וילדים.
&nbsp
סתם דוגמה, אימי התאשפזה לפני זמן מה, הייתי בדיוק בשיפוץ של ביתי, עומס במקום העבודה, עניינים אישיים דחופים מאוד והתעליתי ועשיתי מאמץ רב כי זו אימי ולגבי חמותי? יד לחצה יד. כשהתקשרה לא יכולתי לשמוע את סיפוריה אבל כיבדתי וסבלתי בשקט. כשחלתה, ביקרתי מתוך נימוס, כשעשתה למעני משהו יוצא דופן נשקתי וחבקתי אותה. והיא לא חמות קלה בכלל אבל מצאתי את הדרך לליבה בדרכי נועם. במשפחה אין אגו.
&nbsp
לגבי ניתוחי האישיות זה בסדר לנסות לנחש כי אף אחד לא מכיר מעבר לכתיבה (שאפשר להבין דבר או שניים) אבל מי דומה בדיוק? אחותי לא דומה לי, למה שאצפה שכלתי כן? האם בגין כך אי אפשר לחיות בשלום זו עם זו? ואני כן מצפה לכבוד, לפידבק (את זה היא עושה), להבנה. טיפה הבנה ומאמץ ויש תוצאות.
&nbsp
בחיים לא ציינתי שהיא הבת שלי. להתייחס למשהו כמו אימא או בת זה לא במקום. היא התקשרה לפני כמה חודשים להגיד לי כך: "הבת שלך תלד לך עוד בת שאין לך". אמרתי: "איזה כיף שאת אומרת את זה ואני באמת אוהבת אותך כמו בת אבל אין כמו אימא והנכדה תשמח אותי מאוד תהיה הנסיכה שלי". בטוח שהבנו שזו רק אמירה. הבעה של רגש ...זה מתבטא בימי הולדת, מאכלים אהובים, דאגה, רצון לעזור וכו'. כי היא כמו הבת שלי מרגע שנכנסה למשפחה.
&nbsp
ציינתי שלושה דברים שהפריעו לי ומה שהוציא את הכתיבה זה הרגע עם האח. הייתי שמחה לקבל עצה ולא ביקורת לא קשורה (מילא אם היה קשור לבקשת עצתי הרי בכך שביקשתי לא לקרוא לבן כשהוא בחדר של אח לא קשור לאימא או סבתא קשור להבנה מינימלית ולא משנה הסיבה)..
&nbsp
 

dori78

New member
נתתי לך עצה, התעלמת ממנה באלגנטיות.

בדיוק כמו שאת מצליחה להתעלם מכל התגובות שלא מתאימות לך.

הנה היא שוב, כמו שאני רואה את הדברים מנק' המבט והשקפת העולם שלי, שלא חייבת להתאים לשלך:
אל תצאי מגדרך כדי לגרום לה להרגיש כמו הבת שלך, אם זה לא משהו שהיא מעוניינת בו.
ולפי הפוסטים שלך - זה לא משהו שהיא מעוניינת בו. את לא אמא שלה, את אמא של בעלה.
תביני את ההבדל ותנהגי בהתאם.


כתבת בפירוש:
"היא יודעת שאני עושה מאמצים לגרום לה להרגיש כמו הבת שלי (לא אפרט אבל היא יודעת את זה ונוח לה שזה חד צדדי אך לי התחיל להפריע)"
אני מסיקה מזה דבר אחד מאוד ברור: את מנסה להיות משפחה אחת גדולה (ע"ע משלוחי המנות להוריה שלא מעוניינים בכך),
כשהיא רואה רק בבן שלך ובילדיהם את המשפחה הגרעינית. מבחינתה את כנראה לא חלק מהמשפחה הגרעינית שלה, כזו שאפשר להיות איתה טבעיים בפיג'מה.
יכול להיות שלתפיסתה - לך אי אפשר להתבכיין על היום הקשה שעבר עליה ועל כאב הראש, את מישהי שצריך לעשות לכבודה הצגות.
אמא לילדים קטנים שמעוניינת לנוח בשעות המעטות שיש לה אחרי יום עבודה וטיפול בילדים, לא מעוניינת לעשות הצגות של "משפחת בריידי" אצל חמותה.
היא לא מעוניינת להיות הבת שלך או כמו הבת שלך כי היא עדיין לא מרגישה קרובה אלייך בצורה כזו ואולי לעולם לא תרגיש.
את לא יכולה לכפות עליה להרגיש כך רק מעצם הקשר החוקי בינה לבין הבן שלך, קשר אמיתי זה דבר שנבנה במשך שנים ארוכות.
לא כולם מסוגלים או מעוניינים לעבור ישר למוד "משפחה דביקה", גם אם אותך לימדו שלמען המשפחה צריך לעשות הצגות של כאילו.
יש אנשים שמעדיפים להיות אמיתיים, גם אם זה אומר שאת תיפגעי קצת מזה שהבן שלך עסוק עם משפחתו.

אני שוב חוזרת לעניין הטלפונים: יש לא מעט גברים שפשוט לא אוהבים לדבר בטלפון, לא משנה עם מי.
אם הבן שלך כזה - אין שום קשר לאשתו היקרה, הוא פשוט לא מעוניין לדבר בטלפון, לא איתך ולא עם אף אחד אחר.

בן הזוג שלי לא מספר לאמא שלו כלום אם היא לא שואלת שאלות מנחות. זו התקשורת אצלם במשפחה, מכל מיני סיבות.
אני זו שמעדכנת אותה בדברים הקטנים של היום-יום, בהצגה או סרט שראינו או בחוויה אחרת שעברנו ביחד.
היא לא כועסת עליו כי ככה עובדת התקשורת ביניהם מתמיד והיא לא כועסת עלי אם אני לא מתקשרת שבוע שלם
כי בשום שלב לא התחייבתי לדווח לה על קורותינו אחת ל-X זמן.
 
גם בעלי לא אוהב לדבר בטלפון

כשיצאנו התלוננתי בפניו על זה, אז הוא התחיל להתקשר אליי מדי פעם, אבל כל פעם היה פותח את השיחה ב"אני בדיוק <עומד להתחיל פעילות כלשהי> אז יש לי רק 5 דקות לדבר"
.
 
לא התעלמתי מהעצה שלך גם שלא התאימה לי

אלא ניסיתי לענות על מה שצרם לי, בעיקר על הניתוח הלא נכון בעליל והאופן בו הצגת אותי מאחורי המילים שכתבת. נתפסת לאיזה משפט שכתבתי, לפוסט מהעבר (יפה שאת זוכרת), ניסית לחשוב את המחשבות של כלתי והחלטת שזו עצה.
&nbsp
עצה זה לענות על ההתלבטות והמחשבות שביקשתי אם יש לך מה להגיד. לא ביקשתי ניתוח אופי, לא ביקשתי תזכורת על המשלוח בפורים (כי השתמשתי בחלק מהעצות כאן והיה מצוין...), הבאתי שלושה מצבים וכתבתי : "רק כדי לדעת לאן לכוון את המחשבות שלי ולנסות להבין אם יש מה". מדבריי גם ברור ובהמשך ציינתי שאולי אני אשמה כי שוב, אילו ידעתי מה לעשות לא הייתי כותבת כלל , רצתי לשמוע דעות ולא ביקורת למרות שהתייחסתי כמעט לכל תגובה.
&nbsp
לגבי התחיל להפריע, כן. לכל אדם יש צפייה. בכל שלב ניתן להמשיך לצפות או להניח כרגע כתבתי התחיל להפריע ושוב, לכן ביקשתי עצה. גם אני חמות טרייה יחסית כמו שהיא אם טרייה ועדין מנסה לעכל את היותי סבתא. גם לי יש טעויות ורגשות והתלבטויות ולכן הפניות בפורום ולכן ציינתי שזו סתם מחשבה. לקחת את זה טיפה רחוק.
&nbsp
אתמול הגיעו אלינו לחג שני. היום החליטו להתקשר ולהגיד שהם בפארק שעשועים לא רחוק מביתי ואם בא לי להצטרף. הלכתי. באו אחריי כשרציתי ללכת ונשארו צהרים. פרסתי שטיח על רצפת המרפסת, כריות ושיחקנו לסירוגין עם הנכדה. אחר כך אמרתי שאני הולכת לאחותי והבן אמר שגם הם רוצים ושאל את אשתו. הנהנה לאות הן ואף כתבה מיסרון להודיע על בואנו. צעדנו יחד. אז כן, יש עצות מכאן שהועילו לי.... עדין לא מבינה כמה דברים כפי שציינתי אבל הזמן ואולי אתמודד עם זה.. אולי...בכל אופן אני מודה לך שניסית.
 
כצעד ראשון הייתי מציעה שתשוחחי איתו יותר בזמן הארוחה

המשפחתית. זה גם יתרום לקשר ביניכם, וגם יאפשר לך, למשל, להרים טלפון ולשאול לגבי משהו שעלה בשיחה וצפוי היה לקרות במהלך השבוע, וכו'. אם הוא ימשיך לבוא, לאכול, וללכת, המצב לא ישתנה.
 

dana3334

New member
מסכימה עם מי שכתבו

שמשתמעת מדבריך האשמה של כלתך, גם בדברים שלא קשורים אליה. למשל זה שהבן שלך לא מתקשר אליך בתדירות גבוהה יותר.
ואני בטוחה שהיא קלטה טוב מאוד את ההאשמות והטינות שאת חשה כלפיה.
את הסתירה בין ההתנהגות המוגזמת שלך לכיוון קירבה ("אני עושה מאמצים לגרום לה להרגיש כמו הבת שלי") לבין הרגשות האמיתיים שלך כלפיה.

2. לגבי הארוחה השבועית: יפה מאוד מצידך, שטורחת ומבשלת ומארחת! בתור מי שמארחת לפעמים, אני יודעת כמה זה דורש ומתיש.
אבל אל תחשבי שלארוחה הזו אין עלות גם בשבילם. שהם באים כי יותר נוח להם לבוא, מאשר להישאר בבית.
את כותבת לגביכם כהורים "האם הם" (כלומר אנחנו ההורים) "רק למתנות וארוחות". ומשתמע מכך שהם מנצלים את הארוחות והמתנות, לוקחים מה שנוח להם. אבל יש סיכוי סביר שבואם לארוחה אצלך לא מקל עליהם. מנסיון אישי, הרבה יותר קל לי לבשל משהו קליל בבית לשישי שבת, מאשר ליסוע לארוחה להורים/לחמים. אני נוסעת כי אני רוצה לפגוש אותם ואת שאר המשפחה שם. כיף לי אצלם. אני מאוד מעריכה את המאמץ שלהם לארח. אבל מבחינה מעשית - הם לא מקילים עלי בזה שאני באה לארוחה. ובסופי שבוע שבהם אני גמורה במיוחד וחייבת לנוח קצת, אנחנו נשארים בבית ולא נוסעים לארוחה אצל ההורים/החמים. ובתקופות רגועות אני מגבירה את התדירות. זו האמת.
זה מתקשר לעומס בחייהם כזוג עם ילדים קטנים. זו המציאות שלהם.

3. אני חושבת שדרוש שינוי בציפיות שלך מהקשר עם הבן ומשפחתו.
הם עסוקים בטירוף, כמו כל ההורים עם הילדים הקטנים. מותשים ורצים סביב הזנב של עצמם.
יש כאלה שאוהבים לדבר הרבה בטלפון, או שחשים צורך/רצון לעשות זאת. ויש כאלה שלא. ברור שהבן שלך הוא מאלה שלא.
לא נראה לי שזה ישתנה בשנים הקרובות. אל תצפי ממנו למה שהוא פשוט לא יתן.
ואחת הציפיות הלא ריאליות ביותר, שהיא שורש חלק מהבעיות: שהכלה תרגיש כמו הבת שלך. אמא של הכלה גידלה אותה כל השנים. ואת יודעת מה זה לגדל ילד, כמה אהבה והשקעה וזמן ואנרגיה וכסף. את לא אמא שלה, ולא גידלת אותה. היא כלתך. למה שכלתך תהיה כמו ביתך? זה לא טבעי. זה לא אמור לקרות. לא כך הדברים עובדים. זו פנטזיה לא ריאלית.
בת זו בת, וכלה זו כלה.

4. נזכרתי בפתגם האמריקאי "גדרות טובות עושות שכנים טובים" (תרגום צולע שלי). זה נכון לתחום המשפחה:
גבולות טובים עושים משפחה טובה.
נראה לי שהכלה הזו מנסה לאותת לך בדרכים שונות שהיא רוצה גבולות. ושהקשר יתפתח בצורה טבעית לאורך השנים. ולא באופן מאולץ וגם מנוגד לרגשות האמיתיים שלך, שבעצם מאשימה אותה בהרחקת הבן.
מה שאת קוראת "קרירות" מצידה, אני רואה כרצון לקשר יותר טבעי ואמיתי.
כי בואי נגיד את האמת, יש לך המון כעסים והאשמות כלפיה, אבל כלפי חוץ את מנסה להתנהג כאילו היא הבת שלך. זו צביעות. וגם אצל שחקן זוכה אוסקר - האמת היתה צפה ועולה אל פני השטח. אני בטוחה שכל המשפחה יודעת מה באמת את מרגישה כלפיה. כולל הבן והכלה, כולל בעלך וילדיך האחרים, כולל נכדיך.
לא יודעת כמה זמן תוכלי עוד להעמיד פנים כלפי חוץ כאילו היא הבת שלך, אבל בלב להאשים אותה בהרחקת בנך.

אם תמשיכי כמו עכשיו, לדעתי הפיצוץ הגדול יגיע. וזה מאוד חבל, כי ברור שהכוונות שלך טובות. באמת.
אבל הדרך שלך מובילה לפיצוץ בלתי נמנע.
הרצון המוגזם לקרב - הוא הדבר שמרחיק.
הציפיות הלא ריאליסטיות גורמות לעודף דביקות, חוסר גבולות, כעסים, וזה מה שיביא את הפיצוץ.
אם תשני את הציפיות שלך ליותר ריאליסטיות, לדעתי תצילי את היחסים עם הבן ואישתו.
מאחלת לך בהצלחה במה שתעשי.
 
דנה, אין לי בעיה עם הביקורת שלך אבל את נכנסת קצת למקומות שאת

לא ממש מכירה.
&nbsp
תקראי בתגובותיי בבקשה ותראי שלא האשמתי אבל ציינתי עובדות. גם כתבתי שאולי משהו מאיתנו אשם. אם הייתי בטוחה באשמה שלה בלבד ובצדקתי, לא היה צורך לכתוב ולהתייעץ, היא אשמה, אני צודקת וכולם מגעילים וכו אבל לא כך הדבר...
&nbsp
ולתגובתך, כלתי דווקא יודעת שאני אוהבת אותה וזה אמתי. האם אני לא אוהבת את בני כשאני כועסת? זה היינו אך.
&nbsp
שתינו יודעות שאני לא אימא שלה ולא מתימרת להיות והיא לא מתיימרת להיות ביתי וכשאני כותבת כמו אימא אני מתכוונת כמו כלומר, בעדיפות שונה בהחלט, אך קרובה מספיק ככלה, כבת משפחה ורחוקה כבת. אבל הבן שלי הוא הבן שלי...
&nbsp
בקשר לצביעות או איך שאת מכנה זאת, מה רע לעשות מאמצים להיות בסדר עם משהו? מה רצית, שאטיח בה דברים כ"גיבורה" ולגרום לסכסוך וריחוק והעיקר להרגיש גיבורה שפתחה את הפה ו"הכניסה "לה? מי אמר שחייבים להחצין רגשות? האם את תמיד ממש ממש אמתית?
&nbsp
העובדה שהתייעצתי בפורום הייתה כדי להאיר לי צדדים ואכן נעשה הדבר. חלק קיבלתי וחלק פחות אבל כן, רובן מועילות. לכולנו דנה יש ביקורת על מישהו או משהו שלא נראה לנו כי כאמור אנו בני אדם אבל אין זה אומר שאנחנו לא אוהבים אותו ואני כן אוהבת את כלתי היא אוהבת את הבן שלי והוא נראה מאושר.
&nbsp
ומשהו נוסף, אנא אל תראי ואל תנבאי כל כך שחור, אין שום סיבה באמת שיגיע פיצוץ. מפורשות כתבתי שזה לא סוף העולם וגם הניסיון שלי לשתוק (להיות צבועה כדברייך) עוזר דווקא לשמור על שלום בנוסף, תמיד יש מקום לתקווה ולשיפור ואיך מייקל אומרת? יגיע עם הזמן . כתבתי כבר לחובטת השטיחים לעיל שנסענו השבוע למשפחתי לצפון עם כולם ביוזמתם. פתאום התחשק להם באמצע השבוע לראות את משפחתי והוזמנו בעלי ואני להצטרף. אין שום כעס. יש שלושה דברים שמפריעים לי וכתבתי אותן אבל יש שכר ליחס שלי? כן. היו כמה נקודות שרציתי להבין כמו מה שציינתי בראש השרשור ומיקדתי אותן כדי לקבל דעות ואכן זה קרה ותודה.
&nbsp
&nbsp
 

dana3334

New member
זה לב הבעיה. לא צריך ללכת לקיצוניות. יש דרך ביניים בין להטיח

בה דברים, לבין לנהוג בה כבת.
אני כל כך לא מטיחה דברים באנשים, אבל גם לא מגזימה בקירבה אליהם בלי שאני באמת מרגישה ככה.
כל דבר צריך להיות במידה. אפילו דבר טוב.
נימוס זה חשוב וחיוני. אבל לא צריך גם להתקרב במידה מוגזמת, שלא ממש נכונה לקשר ביניכן, ודי ברור מהתיאורים שלך שהיא מוגזמת עבור כלתך.

תקראי שוב את המשפט שלך לגבי הקשר ביניכן, ותראי כמה הוא מבולבל, נראה כאילו לך עצמך לא ברור מה את רוצה מהקשר:
"שתינו יודעות שאני לא אימא שלה ולא מתימרת להיות והיא לא מתיימרת להיות ביתי וכשאני כותבת כמו אימא אני מתכוונת כמו כלומר, בעדיפות שונה בהחלט, אך קרובה מספיק ככלה, כבת משפחה ורחוקה כבת. אבל הבן שלי הוא הבן שלי..."

נראה שכלתך מרגישה גם היא שזה מוגזם ודביק ולא מתאים למצב.
אני יודעת שהכוונות שלך מאוד טובות. אבל הרבה אנשים היו מרגישים חנוקים עם ציפיות לקשר כל כך קרוב עם החמות.
אני מתה על חמותי, אוהבת ומעריכה אותה מאוד,וזה רק מתחזק עם השנים. אבל אם הייתי צריכה לפתח איתה קשר קרוב יותר ממה שמתאים לי, אם היא היתה מצפה לזה ממני, היא היתה מועדת לאכזבה גדולה ואני הייתי מועדת לכעס גדול. כי זה פשוט לא מתאים לי. וכנראה שגם לא לכלתך. וגם לא להרבה אנשים אחרים. וגם אין זמן לזה. דיברו פה על הזמן שאנחנו מוצאים בקושי להתקשר לאמא כי זה חשוב. אז למצוא זמן גם לקשר אימהי עם החמות? מה עם החיים, העבודה, הילדים, מטלות הבית, בן הזוג, ההורים, אלפי הסידורים, אולי חברות, אולי קצת זמן לנשום, אז עוד לדחוף קשר אימהי כזה עם החמות? למי יש זמן וכוח לזה?
כל דבר טוב במידה. חס וחלילה לא ביקורת, אבל גם לא קשר חונק מדי. שום קיצוניות היא לא טובה. ואת הולכת לקיצוניות של קשר דביק מדי לדעתי.
 
למעלה