שלום לכולם...
אומנם אני לא מכירה פה אף אחד או אחת.. אבל לפעמים יותר קל לשפוך את הלב בפני אנשים זרים... אז אני מקווה שיהיו פה כאלו שתהיה להם סבלנות לקרוא את מה שאכתוב.
אז הסיבה שאני כותבת פה בעצם היא כי אני נמצאת בתקופה לא משהו, בלשון המעטה, בחיי.
הכל התחיל לפני שנתיים בערך, במהלך לימודי התואר שלי. במהלך הלימודים גרתי המעונות עם שלוש שותפות. במהלך הלימודים אני ואחת השותפות התקרבנו ממש... היינו חברות כל כך טובות כאילו אנחנו מכירות אחת את השנייה שנים.. הרגשנו בנוח לספר הכל אחת לשנייה, ייעצנו אחת לשנייה, תמכנו אחת בשנייה, חלקנו דברים אישיים אחת עם השנייה.. בקיצור חברות מושלמת!!!
עם הזמן התקרבנו יותר ויותר... עד שלילה אחד... הפכנו מחברות הכי טובות לזוג... כן לאלו שחושבים שהם לא רואים טוב... הפכנו לזוג... שתינו סטרייטיות לחלוטין, מעולם לא היינו בקשר עם נשים, היינו צמאות לאהבה ומגע והקרבה שלנו הייתה כל כך גדולה שזה פשוט נראה לנו טבעי לגמרי ושתינו זרמנו עם זה... בהתחלה זה היה כרוך בהמון פחדים חששות דמעות ומה לא... אבל איכשהו התגברנו על הכל... ותאמינו או לא היינו יחד שנה וחצי!!!! שנה וחצי הזויה ומטורפת... מלאה רגעים קשים מאוד לצד רגעים טובים מאוד... היו רגעים שהרגשנו על פסגת העולם ומצד שני היו רגעים שהרגשנו כאילו האדמה נשמטת לנו מתחת לרגליים... אבל תמיד איכשהו התגברנו על כל הקשיים... עד לפני כמעט שנה ששם התחילו העניינים להסתבך ממש... היא קיבלה החלטה שהגיע הזמן לסיים את הקשר שלנו (הרומנטי)... זאת החלטה שהתבשלה אצלה במשך כמה חודשים... אבל כמובן שהיא לא באה לה בקלות ולכן זה לא נפסק מיד.. כל עוד גרנו יחד זה דיי נמשך כי לשתינו היה קשה לסיים את זה... עכשיו אחרי שסיימנו ללמוד כל אחת חזרה לגור בבית שלה.. אנחנו אומנם לא גרות כל כך רחוק אבל גם לא קרוב... מהרגע שכל אחת חזרה לבית שלה הכל הפך להיות הרבה יותר קשה לשתינו אבל לי בעיקר. הקשר שלנו היה השני שלה (כשהראשון היה עם גבר) ואילו אצלי זה היה הקשר הראשון... כך שהיא כבר חוותה פרידה בעבר... אומנם שום פרידה לא דומה לזו שכבר הייתה... אבל אני שלא חוויתי מעולם פרידה לא ידעתי איך להתמודד עם זה... ניסיתי בכל הכוח לשמור אותה קרוב אליי.. האשמתי את עצמי שבגללי זה נגמר... ושאני אשתנה והכל יהיה אחרת והרבה יותר טוב... הבעיה היא שהיא לא האשימה אותי... היא פשוט החליטה שדיי בלי קשר למה שאני הרגשתי... אולי זה נשמע אנוכי מצידה... אבל זה משהו שהיה דיי צפוי שיקרה מתישהו... אז זה קרה.. ולי היה מאוד קשה לשחרר.. אז במקום לשמור אותה קרוב אליי כמעט ואיבדתי אותה...
בנוסף לקושי הענק הזה של להתמודד עם הלבד הזה עכשיו הייתי צריכה להתמודד גם עם החזרה הביתה... כשאף אחד פה לא יודע מה עובר עליי... שהלב שלי מרוסק שבור מנופץ ואני מתמודדת עם פרידה. באותו זמן גם לא היה מה שיעסיק אותי כי לא עבדתי עדיין ולכן הייתי עסוקה כל היום בלבכות ולרחם על עצמי...
זו הייתה התקופה הכי גרועה בחיי ולא משנה כמה אכתוב פה ואנסה לתאר אותה זה לא יהיה באותה עוצמה כל מה שעברתי...
עכשיו אחרי חמישה חודשים קשים בטירוף שבהם ישבתי בבית סוף סוף מצאתי עבודה... אז כן אין ספק שעכשיו יותר טוב ממה שהיה... אבל... עדיין לא טוב לי!!!!
אז אתם שואלים למה??
אז כן אומנם אני עובדת... אבל מעבר לזה אני מרגישה לבד... אין לי יותר מידי חברות... ואלו שכן לא גרות לידי כך שאנחנו לא מתראות לעיתים קרובות... מעבר לזה מעט החברות שיש לי כבר נמצאות בזוגיות, גם זו שניהלה איתי קשר רומנטי, כבר במשך חמישה חודשים והקשר שלה עם החבר החדש חזק מאוד ומיום ליום הוא מתחזק עוד ועוד... הם אפילו עברו כבר לגור יחד.
אולי זה נשמע כאילו אני לא מפרגנת ועדיין רוצה אותה... אז לא... אבל אני אהיה אמיתית ואגיד שכן אני מקנאה... היא המשיכה הלאה וכבר שכחה ממני מבחינה רומנטית ורק אני נשארתי מאחור... בטח יהיו כאלו שיגידו שזה טבעי שאני מקנאה... אבל אני לא מסוגלת להכיל יותר את הלבד הזה... יש בי כל כך הרבה לתת מעצמי שאני כבר לא מסוגלת להכיל את זה!!!
אז לסיום, תאמינו לי שיכולתי לחפור עוד המון המון המון... רע ולא טוב לי... אני לא מוצאת את עצמי בעבודה מבחינה חברתית, רע לי שאני לבד וכל מי שאני מכירה נמצאת בזוגיות, ואם זה לא מספיק אז גם אל טוב לי בבית עם המשפחה!!
אשמח לשמוע קצת עצות, עידודים, חיזוקים וכל דבר אחר!!
אז תודה למי שהגיע עד לפה וימשיך ויכתוב לי חזרה...
אומנם אני לא מכירה פה אף אחד או אחת.. אבל לפעמים יותר קל לשפוך את הלב בפני אנשים זרים... אז אני מקווה שיהיו פה כאלו שתהיה להם סבלנות לקרוא את מה שאכתוב.
אז הסיבה שאני כותבת פה בעצם היא כי אני נמצאת בתקופה לא משהו, בלשון המעטה, בחיי.
הכל התחיל לפני שנתיים בערך, במהלך לימודי התואר שלי. במהלך הלימודים גרתי המעונות עם שלוש שותפות. במהלך הלימודים אני ואחת השותפות התקרבנו ממש... היינו חברות כל כך טובות כאילו אנחנו מכירות אחת את השנייה שנים.. הרגשנו בנוח לספר הכל אחת לשנייה, ייעצנו אחת לשנייה, תמכנו אחת בשנייה, חלקנו דברים אישיים אחת עם השנייה.. בקיצור חברות מושלמת!!!
עם הזמן התקרבנו יותר ויותר... עד שלילה אחד... הפכנו מחברות הכי טובות לזוג... כן לאלו שחושבים שהם לא רואים טוב... הפכנו לזוג... שתינו סטרייטיות לחלוטין, מעולם לא היינו בקשר עם נשים, היינו צמאות לאהבה ומגע והקרבה שלנו הייתה כל כך גדולה שזה פשוט נראה לנו טבעי לגמרי ושתינו זרמנו עם זה... בהתחלה זה היה כרוך בהמון פחדים חששות דמעות ומה לא... אבל איכשהו התגברנו על הכל... ותאמינו או לא היינו יחד שנה וחצי!!!! שנה וחצי הזויה ומטורפת... מלאה רגעים קשים מאוד לצד רגעים טובים מאוד... היו רגעים שהרגשנו על פסגת העולם ומצד שני היו רגעים שהרגשנו כאילו האדמה נשמטת לנו מתחת לרגליים... אבל תמיד איכשהו התגברנו על כל הקשיים... עד לפני כמעט שנה ששם התחילו העניינים להסתבך ממש... היא קיבלה החלטה שהגיע הזמן לסיים את הקשר שלנו (הרומנטי)... זאת החלטה שהתבשלה אצלה במשך כמה חודשים... אבל כמובן שהיא לא באה לה בקלות ולכן זה לא נפסק מיד.. כל עוד גרנו יחד זה דיי נמשך כי לשתינו היה קשה לסיים את זה... עכשיו אחרי שסיימנו ללמוד כל אחת חזרה לגור בבית שלה.. אנחנו אומנם לא גרות כל כך רחוק אבל גם לא קרוב... מהרגע שכל אחת חזרה לבית שלה הכל הפך להיות הרבה יותר קשה לשתינו אבל לי בעיקר. הקשר שלנו היה השני שלה (כשהראשון היה עם גבר) ואילו אצלי זה היה הקשר הראשון... כך שהיא כבר חוותה פרידה בעבר... אומנם שום פרידה לא דומה לזו שכבר הייתה... אבל אני שלא חוויתי מעולם פרידה לא ידעתי איך להתמודד עם זה... ניסיתי בכל הכוח לשמור אותה קרוב אליי.. האשמתי את עצמי שבגללי זה נגמר... ושאני אשתנה והכל יהיה אחרת והרבה יותר טוב... הבעיה היא שהיא לא האשימה אותי... היא פשוט החליטה שדיי בלי קשר למה שאני הרגשתי... אולי זה נשמע אנוכי מצידה... אבל זה משהו שהיה דיי צפוי שיקרה מתישהו... אז זה קרה.. ולי היה מאוד קשה לשחרר.. אז במקום לשמור אותה קרוב אליי כמעט ואיבדתי אותה...
בנוסף לקושי הענק הזה של להתמודד עם הלבד הזה עכשיו הייתי צריכה להתמודד גם עם החזרה הביתה... כשאף אחד פה לא יודע מה עובר עליי... שהלב שלי מרוסק שבור מנופץ ואני מתמודדת עם פרידה. באותו זמן גם לא היה מה שיעסיק אותי כי לא עבדתי עדיין ולכן הייתי עסוקה כל היום בלבכות ולרחם על עצמי...
זו הייתה התקופה הכי גרועה בחיי ולא משנה כמה אכתוב פה ואנסה לתאר אותה זה לא יהיה באותה עוצמה כל מה שעברתי...
עכשיו אחרי חמישה חודשים קשים בטירוף שבהם ישבתי בבית סוף סוף מצאתי עבודה... אז כן אין ספק שעכשיו יותר טוב ממה שהיה... אבל... עדיין לא טוב לי!!!!
אז אתם שואלים למה??
אז כן אומנם אני עובדת... אבל מעבר לזה אני מרגישה לבד... אין לי יותר מידי חברות... ואלו שכן לא גרות לידי כך שאנחנו לא מתראות לעיתים קרובות... מעבר לזה מעט החברות שיש לי כבר נמצאות בזוגיות, גם זו שניהלה איתי קשר רומנטי, כבר במשך חמישה חודשים והקשר שלה עם החבר החדש חזק מאוד ומיום ליום הוא מתחזק עוד ועוד... הם אפילו עברו כבר לגור יחד.
אולי זה נשמע כאילו אני לא מפרגנת ועדיין רוצה אותה... אז לא... אבל אני אהיה אמיתית ואגיד שכן אני מקנאה... היא המשיכה הלאה וכבר שכחה ממני מבחינה רומנטית ורק אני נשארתי מאחור... בטח יהיו כאלו שיגידו שזה טבעי שאני מקנאה... אבל אני לא מסוגלת להכיל יותר את הלבד הזה... יש בי כל כך הרבה לתת מעצמי שאני כבר לא מסוגלת להכיל את זה!!!
אז לסיום, תאמינו לי שיכולתי לחפור עוד המון המון המון... רע ולא טוב לי... אני לא מוצאת את עצמי בעבודה מבחינה חברתית, רע לי שאני לבד וכל מי שאני מכירה נמצאת בזוגיות, ואם זה לא מספיק אז גם אל טוב לי בבית עם המשפחה!!
אשמח לשמוע קצת עצות, עידודים, חיזוקים וכל דבר אחר!!
אז תודה למי שהגיע עד לפה וימשיך ויכתוב לי חזרה...
