שלום חברים יקרים
טוב, זו פעם ראשונה שלי כאן ונראה כמו הסיפור שלי לא כל כך מיוחד. התחתנו לפני 12 שנים, הכל היה פנטסטי עד שהילד הראשון נולד, פתאום גיליתי שאני לא בדיוק נמצא בראש סדרי העדיפיות, דיי שמחתי על כך שאישתי אמא כל כך נהדרת, אז כמובן רצינו עוד אחד ועוד אחד ועוד אחת. כך שהיום יש לנו ארבעה חברים חדשים בבית מקסימים מלאכיים משהו. עם כל בלאגן השמחה שרק ילדים יודעים להביא איתם. לפני כשנה לערך הבנתי שחסל סדר זוגיות ועכשיו כל מה שנותר זה לשרת את החבורה הצרכנית. מהר מאוד הבנתי שאין מצב שאפשר להמשיך לחיות כך. אישתי שתחיה ויתרה עליי מזמן וכל מה שעובר ביננו זה פונקציונליות גרידא. לשמחתי הרבה (או שמא לצערי) אני בניגוד אליה צריך תשומת לב, אהבה, חיבוק, מילה טובה, ועוד פעם אהבה, וחיבוק (תשומת לב אמרתי?). אבל שתחיה עיפה מעוד ריצה לחוג כזה או אחר, מלנקות ולסדר את הבלאגן השמח (אמרתי?) ובסוף היום אני מקבל ממנה "עזוב אותי באמא שלך!" תן לנקות את הראש, יצפאן דודו טופז מכבי תל-אביב הכל הולך רק תעזוב אותי. מהר מאוד הבנתי שאני חייב אהבה חדשה, וכאן נכנס אבל גדול, מה עושים עם כל החבורה העליזה הזו. אני לא בקטע של לרעות בשדות זרים מה עושים? אני יכול רק לשער שרב הגברים "החמים" מוצאים לעצמם פינה חמה אצל אישה זו או אחרת, אני רוצה אהבה חדשה כך חשבתי, ואז קרה הגרוע מכל התאהבתי בבחורה רווקה וצעירה. היתה לנו תקופה מטורפת, הייתי בעננים, עד ש.... בוקר אחד הודיעה הרווקה הצעירה שזהו או שאני שלה או שלום שלום ולא להתראות או איך אומרים החבר'ה אל תבוא לי בחלום. הייתי ממש שבור לב, ממוטט במשך חודש הסתובבתי עם הפנים באדמה. הייתי בטוח שזהו החיים לבשו שחור (כן כן אבא לארבעה צריך לדעת שהחיים הם לא בננה). בוקר אחד קמתי ואמרתי אוקיי זהו מספיק להיות ארקדי (דיכדוכין), תן חיוך הכל לטובה, ושאר הקלישאות הידועות. לקחתי את עצמי בידיים ניגשתי לאישתי ואמרתי לה אחרי כמעט חצי שנה שלא דיברנו. בואי נעשה סדר, בואי נחזור להיות כמו פעם בואי נהיה חברים. היא אמרה נוח לי כך הכל בסדר לא צריך לעשות עניין (וואלה בחורה על הכיפק). בערב בפרץ של "חדש ימינו כקדם" נכנסתי למיטתה. חודש שפוי יחסית - מדברים על דברים של יום יום לא מעבר, הילדים גדלים הכל נראה טוב, ואז שוב העסק מתדרדר ואני כועס והיא עצבנית. הכל מתחרבן שוב, אני רואה איך הפריחה שלי נובלת. איך אני הולך אחורה לימים חשוכים יותר. זהו אני אומר לעצמי הגיע זמן להפסיק. עצמי עונה לי (בהשראת מאיר אריאל זצ"ל) אז תתחיל כל יום להתעמל. כולם אומרים לכו לטיפול יעזרו לכם לגשר על הפערים. אבל שתחיה טוב לה, לא צריכה טיפול "לך אתה!" היא אומרת. וואלק לא אוהב שמחטטים לי לא בשיניים, ולא בילדות. דילמה אמיתית רוצה חיבוק רוצה אהבה רוצה רוצה.... אבל ממש לא יוצא. ואז הגיעה ההחלטה זהו הגיע זמן להפסיק את הקשר, נקח את הילדים פעמיים בשבוע, וסופש פעם בשבועיים ניתן להם אהבה הכל יהיה בסדר. אבל אתמול בחצות, החורף נכנס הילדים הקטנים לא מכוסים היא מותשת, נותרתי רק אני לכסות אותם. החלטתי אני לא עוזב אותם. מה נותר לעשות: 1. להמשיך לחיות במצב הנוכחי, בלי חיי זוגיות, שני משרתים של ארבעה אדונים. 2. בנוסף לאחד למצוא אהבה בחוץ שתמלא את החסר. 3. לעזוב את הבית (ושוב הדאגה מי יכסה את הקטנים בלילה מנקרת) ולבוא כמה שיותר לפגוש אותם. 4. והיום התווספה אופציה נוספת, לקחת אותם שיהיו אצלי ורק אצלי. ושהיא תבוא לבקר אותם פעמיים בשבוע וסופש פעם בשבועיים. האמת היא שאני נואש, שלא לדבר על מחורפן, חיבוק לא קיבלתי עידן, שלא לדבר על מילה טובה ממנה. אני כבר ממש לא אוהב אותה.ומן הסתם היא לא אותי. כמובן, שזה לא המודל שהייתי שהילדים יגדלו לפיו. רוצה שיגדלו בבית חם ואוהב שההורים שומרים על עקרון הרצף. הראש בבלאגן שלם. מקווה שלא הלאיתי אתכם, ושיהיה לכם יום של כיף.
טוב, זו פעם ראשונה שלי כאן ונראה כמו הסיפור שלי לא כל כך מיוחד. התחתנו לפני 12 שנים, הכל היה פנטסטי עד שהילד הראשון נולד, פתאום גיליתי שאני לא בדיוק נמצא בראש סדרי העדיפיות, דיי שמחתי על כך שאישתי אמא כל כך נהדרת, אז כמובן רצינו עוד אחד ועוד אחד ועוד אחת. כך שהיום יש לנו ארבעה חברים חדשים בבית מקסימים מלאכיים משהו. עם כל בלאגן השמחה שרק ילדים יודעים להביא איתם. לפני כשנה לערך הבנתי שחסל סדר זוגיות ועכשיו כל מה שנותר זה לשרת את החבורה הצרכנית. מהר מאוד הבנתי שאין מצב שאפשר להמשיך לחיות כך. אישתי שתחיה ויתרה עליי מזמן וכל מה שעובר ביננו זה פונקציונליות גרידא. לשמחתי הרבה (או שמא לצערי) אני בניגוד אליה צריך תשומת לב, אהבה, חיבוק, מילה טובה, ועוד פעם אהבה, וחיבוק (תשומת לב אמרתי?). אבל שתחיה עיפה מעוד ריצה לחוג כזה או אחר, מלנקות ולסדר את הבלאגן השמח (אמרתי?) ובסוף היום אני מקבל ממנה "עזוב אותי באמא שלך!" תן לנקות את הראש, יצפאן דודו טופז מכבי תל-אביב הכל הולך רק תעזוב אותי. מהר מאוד הבנתי שאני חייב אהבה חדשה, וכאן נכנס אבל גדול, מה עושים עם כל החבורה העליזה הזו. אני לא בקטע של לרעות בשדות זרים מה עושים? אני יכול רק לשער שרב הגברים "החמים" מוצאים לעצמם פינה חמה אצל אישה זו או אחרת, אני רוצה אהבה חדשה כך חשבתי, ואז קרה הגרוע מכל התאהבתי בבחורה רווקה וצעירה. היתה לנו תקופה מטורפת, הייתי בעננים, עד ש.... בוקר אחד הודיעה הרווקה הצעירה שזהו או שאני שלה או שלום שלום ולא להתראות או איך אומרים החבר'ה אל תבוא לי בחלום. הייתי ממש שבור לב, ממוטט במשך חודש הסתובבתי עם הפנים באדמה. הייתי בטוח שזהו החיים לבשו שחור (כן כן אבא לארבעה צריך לדעת שהחיים הם לא בננה). בוקר אחד קמתי ואמרתי אוקיי זהו מספיק להיות ארקדי (דיכדוכין), תן חיוך הכל לטובה, ושאר הקלישאות הידועות. לקחתי את עצמי בידיים ניגשתי לאישתי ואמרתי לה אחרי כמעט חצי שנה שלא דיברנו. בואי נעשה סדר, בואי נחזור להיות כמו פעם בואי נהיה חברים. היא אמרה נוח לי כך הכל בסדר לא צריך לעשות עניין (וואלה בחורה על הכיפק). בערב בפרץ של "חדש ימינו כקדם" נכנסתי למיטתה. חודש שפוי יחסית - מדברים על דברים של יום יום לא מעבר, הילדים גדלים הכל נראה טוב, ואז שוב העסק מתדרדר ואני כועס והיא עצבנית. הכל מתחרבן שוב, אני רואה איך הפריחה שלי נובלת. איך אני הולך אחורה לימים חשוכים יותר. זהו אני אומר לעצמי הגיע זמן להפסיק. עצמי עונה לי (בהשראת מאיר אריאל זצ"ל) אז תתחיל כל יום להתעמל. כולם אומרים לכו לטיפול יעזרו לכם לגשר על הפערים. אבל שתחיה טוב לה, לא צריכה טיפול "לך אתה!" היא אומרת. וואלק לא אוהב שמחטטים לי לא בשיניים, ולא בילדות. דילמה אמיתית רוצה חיבוק רוצה אהבה רוצה רוצה.... אבל ממש לא יוצא. ואז הגיעה ההחלטה זהו הגיע זמן להפסיק את הקשר, נקח את הילדים פעמיים בשבוע, וסופש פעם בשבועיים ניתן להם אהבה הכל יהיה בסדר. אבל אתמול בחצות, החורף נכנס הילדים הקטנים לא מכוסים היא מותשת, נותרתי רק אני לכסות אותם. החלטתי אני לא עוזב אותם. מה נותר לעשות: 1. להמשיך לחיות במצב הנוכחי, בלי חיי זוגיות, שני משרתים של ארבעה אדונים. 2. בנוסף לאחד למצוא אהבה בחוץ שתמלא את החסר. 3. לעזוב את הבית (ושוב הדאגה מי יכסה את הקטנים בלילה מנקרת) ולבוא כמה שיותר לפגוש אותם. 4. והיום התווספה אופציה נוספת, לקחת אותם שיהיו אצלי ורק אצלי. ושהיא תבוא לבקר אותם פעמיים בשבוע וסופש פעם בשבועיים. האמת היא שאני נואש, שלא לדבר על מחורפן, חיבוק לא קיבלתי עידן, שלא לדבר על מילה טובה ממנה. אני כבר ממש לא אוהב אותה.ומן הסתם היא לא אותי. כמובן, שזה לא המודל שהייתי שהילדים יגדלו לפיו. רוצה שיגדלו בבית חם ואוהב שההורים שומרים על עקרון הרצף. הראש בבלאגן שלם. מקווה שלא הלאיתי אתכם, ושיהיה לכם יום של כיף.
