רק עוד כמה מילים על קמפיין "שישי ישראלי"
"הכירו את ה
אויב החדש; קידוש. הו האימה, אוי ההשפלה. חייבים להגיש מיד תלונה נזעמת לרשות השניה. להעלות דחוף בפייסבוק פוסט "אכלו לי קידשו לי" נחרד ומזועזע, עם מילים כמו "פוגעני", "דמגוגיה זולה", אה וגם "כפיה דתית", מה שבטוח. מוכרחים להראות להם לשישי ישראלי החצופים האלה, מה זה לדחוף לנו ככה בכוח מסורת ישראלית לפנים. העיקר שלא נצטרך להתמודד עם מה שמציק לנו באמת. אתם יודעים, עם האמת.
בינינו, מה הם רוצים בסך הכל החבר'ה הנחמדים משישי ישראלי? להוציא אותנו לכמה דקות מהסמארטפון. להושיב אותנו סביב שולחן אחד, בשקט, בלי הסחות דעת. שנסתכל אחד לשני בעיניים. שנתנתק מכל השגרתי, התובעני והמטמטם. כוונות טובות שכולן, מה לעשות, הלכו לפח כי הם שכחו שבמדינת היהודים, יהדות היא אסון שיווקי.
הקמפיין של שישי ישראלי הנוכחי מצטרף לרנסנס של יוזמות המתפתחות בשנים האחרונות סביב השבת. חילונים שומרי שבת, שבת ישראלית, תרבות שומרת שבת, שומרים ביחד ואחרים. הצד השווה שבכולם, שאף אחד לא מדבר כאן על חזרה בתשובה, אבל כולם כאחד מדברים על חזרה הביתה. כולם מבטאים את הכמיהה לדברים בסיסיים שכולנו, בני הדור הדיגיטלי, איבדנו בדרך.
אז הפסיקו להתלהם. קידוש הוא בהחלט לא פתרון קסם לתחלואי העידן המודרני. צריך עוד הרבה דברים שיקרו. אבל ממשהו הרי צריך להתחיל. ולשבת יחד ולסגור את הסמארטפון, זו התחלה טובה מאוד."
הכותב הוא חבר פרויקט "שישי משפחתי" - חיים גרילק
וכתבה יפה עירית לינור בפוסט בפייסבוק
"השבת הדוסית יותר מסודרת, יותר משפחתית, יותר נטועה בהיסטוריה, יותר יהודית ולטעמי גם יותר יפה מהשבת החילונית שתהרגו אותי אם יש לי מושג מה היא בכלל. מה שאומר שאמשיך לחלל שבת בכיף, אבל אין לי שום בעיה שיצחקו עלי קצת. אני יודעת שאני גרושה, ויודעת שאני חילונית."
ואסיים באחד משירי השבת היפים שנכתבו בארץ, על ידי חילוני
מילים: יהושע רבינוב
לחן: דוד זהבי
שנת הלחנה: 1946
ותודה לעירית שהעלתה על הקיר שלה
יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר,
וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ.
וַיַּעַמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שׁוֹשְׁבִינִים
לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזּוֹהֶבֶת.
תַּעֲלֶינָה יוֹנִים מִכִּנֶּרֶת הַיָּם,
קַבֵּל אֶת רוּחָהּ הַלּוֹהֶבֶת.
נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ,
לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה.
וַיְּהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת
עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת.
יִמְשֹׁךְ אָז הַתּוֹר בְּקוֹלוֹ הַמָּתוֹק
חֶמְדַּת כִּסּוּפִין מְעַדֶּנֶת.
הִרְטִיטָה שַׁבָּת בְּחִנָּהּ הַגָּנוּז
עֵינֵי חַלּוֹנוֹת מִכָּל עֵבֶר.
וַתֵּצֵאנָה בָּנוֹת אֶל הָעֶרֶב זַמֵּר
זְמִירוֹת בְּעֶרְגָּה מְצַלְצֶלֶת.
וְהָיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִּנּוֹסָר
לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת.